על אמנות ״פרו בונו״

מאת עו״ד נורית אשר פניג

לפני מספר שבועות נתקלתי במקרה מעניין שפירסמה אמנית בפייסבוק. האמנית קיבלה פניה טלפונית ממשרד החינוך בבקשה להשתמש בעותקים מעבודותיה במצגת המוקדשת לזרם האמנותי בו היא פועלת, להפצה בקרב כלל מורי האמנות בישראל.

תחילה, שמחה האמנית על שהאמנות בה היא עוסקת מקבלת הכרה ומשרד החינוך מכניס אותה לתכנית הלימודים. אך יחד עם זאת, ביקשה האמנית לשאול אם תקבל תשלום בעד האישור ובעד העותקים של העבודות אשר נתבקשה לתת. התשובה נתקבלה במסרון: “לצערנו לא נוכל לשלם בעבור זכויות השימוש (אין תקציב) ולכן לא נשתמש ביצירותיך במצגת”.

בצר לה העלתה האמנית פוסט בפיסבוק בו תיארה את השתלשלות העניינים. התגובות לא אחרו לבוא. חלקן נזעמות ולוחמניות, חלקן מפוייסות יותר, “נכנעות” למצב הקיים ולרוח הנושבת כלפי אמנים.

לסיפור זה מספר היבטים ועולת ממנו שאלות רבות הנוגעות להתנהלות המשרד הממשלתי ולכוונותיו וכן שאלות הנוגעות לאתיקה ולחוק הישראלי. מה התכוונו לעשות עם עבודות האמנית במשרד החינוך והאם זה חוקי? האם יכול משרד החינוך לוותר על אמן ולא להכניסו לתכנית הלימוד מסיבות כלכליות? האם בתכנית הלימודים ייכללו רק אמנים המוכנים לתרום את עבודותיהם בחינם? האם היתה כוונה להיוועץ באמנית, או לפחות להעביר לידיה את החומרים לבדיקת פרטים לפני הפרסום?  מדוע אמנים מתבקשים “לתרום” את עבודותיהם בעוד אחרים מקבלים תמורה על עבודתם? מדוע מעמד האמן כל כך נחות וכיצד ניתן לשנות את מעמדו?

אין בידי את כל העובדות ואין בידי תשובות לכל השאלות. עם זאת, אשתדל לתייחס לנתונים שבידי ולמספר היבטים הנוגעים לתחום מומחיותי:

1. רישיון ייחודי

לדברי האמנית, נציגת משרד החינוך ביקשה לקבל עותק מעבודותיה ולקבל אישור בעל פה להפיץ אותן כחלק ממצגת לכלל המורים ולהציגן בכיתות לימוד ברחבי המדינה. בהערת אגב, אומר כי כבר כשלעצמו אופן הפניה שאינו בכתב, בעייתי ואינו מאפשר לאמן לבחון את הבקשה באופן רציני ומחושב על כל היבטיה.

הבקשה של נציגת משרד החינוך, לדברי האמנית, היתה “לקבל את זכויות היוצרים שלה”.
בהקשר זה חשוב לציין כי לא ניתן לקבל זכויות יוצרים. בעל זכות היוצרים הוא בדרך כלל היוצר (פרט למקרים חריגים), והוא זכאי להעביר את זכויותיו, כולן או מקצתן, למי שיבחר. זכויות אלה, אף על פי שנדמה כי הן ערטילאיות ואינן ממשיות, יש בהן ערך כלכלי ויש לדעת כיצד לנהלן.

חוק זכויות יוצרים, התשס”ח, 2007 (להלן:”החוק”) קובע כי “חוזה להעברת זכויות יוצרים או למתן רשיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב”.

הסעיף מדגיש את החשיבות הכלכלית שנותן המחוקק לזכויות היוצרים. ובמקרה שלנו, האמנית בעצם לא נתבקשה ליתן את זכויות היוצרים כי אם ליתן רשיון ייחודי למשרד החינוך להשתמש במספר עבודות שלה.

2. שימוש הוגן

באופן עקרוני, החוק קובע כזכות בלעדית לבעל זכויות היוצרים, לעשות כל פעולה ביצירה. בין הפעולות הרלוונטיות לאמנות פלסטית נמצאות הזכות להעתקה, לבצע בפומבי (רלוונטי לוידאו ארט, פרפורמנס וכד’) לפרסום, לשידור, להעמדה לרשות הציבור ולעשיית יצירה נגזרת.  

יחד עם זאת ולצורך האיזון, החוק קובע כי ישנם תנאים מסויימים, ולצורך מטרות מסויימות, אשר בהם ניתן לבצע פעולות אלה בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה. מקרים אלה נחשבים כ”שימוש הוגן”.

בהתאם לחוק, “שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך”. לציין כי זוהי אינה רשימה סגורה שכן החוק מציין מטרות “כגון אלה”.

כאן אנו נתקלים ב”פטור” שמעניק המחוקק לעניין הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך, ונדמה כי ההגיון שעומד מאחורי פטור זה הוא ברור לכל.  

אולם, יש לזכור כי “פטור” זה אינו גורף. לעיתים הגבולות והקווים האדומים מטושטשים ורק בית משפט יכול להכריע בהן. המחוקק נתן לבית המשפט כלים לפיהם עליו לבחון כל סוגיה של שימוש הוגן.  בין היתר, רשאי בית המשפט לבחון את את מטרת השימוש ואופיו, אופי היצירה בה נעשה השימוש, היקף השימוש מבחינה איכותית וכמותית, והשפעת השימוש על ערך היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

לדוגמה, מורה המתשמש בספר לימוד אשר נמכר בחנויות, מצלם מספר רב של עמודים מתוך הספר ומחלק בכיתה, כנראה עובר את גבול ה”שימוש ההוגן” וסביר שבית המשפט יפסוק כי עבר על החוק ופגע ביוצר הספר גם פגיעה כלכלית.

בהקשר זה, יש לציין כי קיומה של פגיעה כלכלית בבעל זכויות היוצרים כתוצאה מהשימוש ביצירה אינה שוללת מראש את הגינות השימוש ויש לבחון בכל מקרה את טיב הפגיעה הכלכלית.

3. הזכות המוסרית

ככל הנראה, במקרה שלנו, משרד החינוך פנה אל האמנית בבקשה להשתמש ביצירותיה לצורך חינוך והוראה במוסד חינוכי, ובעצם פטור מקבלת אישור מהיוצרת.

אולם, נשאלת השאלה האם קיים הבדל בין מורה יחיד המשתמש ביצירות ללימוד בפני כיתתו, לבין משרד ממשלתי הפונה לאמן. כמו כן, יש מקום לבחון האם הפצת העותקים מהיצירות לכלל המורים (היקף גדול המוערך בעשרות ואולי מאות מורים) ואולי אף לתלמידים עצמם (מאות או אלפים), מבלי יכולתה של האמנית לעקוב אחר השימוש בעותקים אלו, אינה מידתית ולכן אולי ראוי במקרה זה ליתן פיצוי כספי כלשהו ליוצרת.

המחוקק אף קובע סעיף נוסף הנוגע לביצוע פומבי של יצירה במהלך פעילותו החינוכית של מוסד חינוך על ידי העובדים במוסד החינוך או על ידי התלמידים הלומדים בו, ובלבד שהביצוע הפומבי הוא לפני ציבור הכולל את העובדים או את התלמידים, קרוביהם של התלמידים או אנשים אחרים הקשורים במישרין עם פעילותו של מוסד החינוך, והם בלבד. (סעיף זה רלוונטי לביצוע פומבי של עבודת וידאו של האמנית, גם אם לא למטרת הוראה או בחינה).

בעניין זה יש להוסיף ולהדגיש כי ״הזכות המוסרית״ של היוצר קיימת גם במקרה של “שימוש הוגן” בעבודתו. כלומר, בכל מקרה יש לוודא כי ינתן קרדיט מלא וראוי ליוצר וכן כי לא יוטל כל פגם או סילוף או שינוי צורה ביצירה.  

4. אמנות “פרו בונו”?

היבט נוסף וחשוב ביותר הינו תחושתה של האמנית כי קיימת ציפייה ממנה לתרום מעבודתה ללא כל תמורה כספית למרות שהשקיעה זמן ומשאבים רבים ביצירתה האמנותית. יש להניח כי כל הנוגעים בדבר הכנת המצגת המוקדשת לזרם האמנותי, והוראתה בפני התלמידים יקבלו את שכרם כחוק, ואילו האמנים עצמם, אלו שעשייתם היצירה האמנותית, לא תקבל כל תמורה שכן “אין תקציב לכך”.  

אין זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בגישה זו. גם בהקשר של הענקת שכר מינימלי עבור אמן המציג בתערוכה בגלריה ציבורית ומסובסדת, מתקבלת בדרך כלל התשובה כי “אין תקציב”.

ממחקר מעמיק שערכתי בתחום זה לאורך תקופה ארוכה אני יכולה להעיד כי אכן התקציב המושקע בתרבות בישראל ובפרט באמנות פלסטית הינו מזערי ולא ראוי. אך מנגד, לא יתכן שכ-ו-ל-ם יקבלו שכר לפועלם ורק האמן לא. מעמד האמן בישראל נחות עד כדי כך שנקודת המוצא ביחס אליו היא שהוא יעדיף כנראה להציג עבודותיו בגלריה ציבורית ללא כל תמורה ובתנאים לא סבירים או לקבל חשיפה לעבודותיו יקרות הערך (גם הערך הכלכלי) במצגת שתופץ, ככל הנראה, לכל עבר על ידי משרד החינוך.

בעניין זה אצטט מדבריו של עו”ד ארנן גבריאלי ז”ל, שהיווה נציג אקו”ם (אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו”לים למוסיקה בישראל) בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת בעניין הצעת חוק זכויות יוצרים משנת 2007:

“…מדוע היוצרים צריכים לסבסד את מערכת החינוך של מדינת ישראל? מערכת החינוך מתנהלת מתקציב המדינה. למה בית ספר צריך לשלם עבור חשמל ושאר התשומות שלו ורק על התשומה הזאת, של שימוש בזכויות יוצרים, הוא פטור מתשלום? זה אומר שהציבור הקטן של היוצרים, שבקושי מתפרנס מיצירותיו, צריך לסבסד את מערכת החינוך?”

ברור לחלוטין כי יוצרים אינם צריכים לסבסד את מערכת החינוך ולא את מערכת התרבות. ההיפך הוא הנכון. הכסף צריך להגיע, בסופו של דבר, אל היוצר. הוא המנוע והבסיס האיתן לכל מערכת התרבות שהוקמה והיא אינה צריכה לקום על גבו. ראוי שאמנים בישראל יקבלו גמול (גם אם סמלי) על עבודתם וכאות הכרה על פועלם תרומתם לפיתוח החברה והתרבות.

לסיכום, החוק הישראלי מאפשר להעתיק עבודותיו של אמן ללא תמורה או אישור לצורכי לימוד והוראה. אפשר כמובן לבחון את המידתיות ואת האופן המדוייק שבו נעשה הדבר במקרה שתואר לעיל, אך נדמה לי כי הפן המשפטי אינו יכול לסייע במקרה זה. מה שרלוונטי יותר במקרה זה הוא חיזוק מעמד האמן. אפשר לכתוב מאמרים שלמים בעניין זה, לנסות לקדם חקיקת חוקים ולעורר מודעות, הבנה והזדהות בקרב מקבלי ההחלטות. אלו הם דברים חשובים מאוד וראויים, אך לטעמי, השינוי יחול באמת רק כאשר האמן יחליט כי ישנו גבול ברור שאותו הוא לא מוכן לעבור. ההחלטה שללא תשלום ראוי אשר מכבד את האמן כבעל מקצוע ואת אמנותו כיצירה, הוא לא ישתף פעולה. רק אז יתחילו לדעתי הדברים לחלחל ומעמד האמנים יוכל לעלות ולהגיע למקומו הראוי.

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים.  לפרטים: nurit@artlaw.co.il

תמונה:

Attributed to Giovanni Romanelli, Education of the virgin, 1630s, via Google Art Project