"חוזים והסכמים" − חלק ב'

 ניתוח סעיפים נבחרים מתוך "הסכם ייצוג בין אמן לגלריה"  ו"הסכם בין אמן למוזיאון" // המשך תמלול קטעים מדבריו של עו"ד גיא אבידן במפגש מקצועי שנערך בתאריך 12 בספטמבר 2012

ל"חוזים והסכמים" – חלק א', לחצו כאן

 

לפני שנתיים ניסח ועד האיגוד דאז מסמכי חוזים מומלצים להתקשרות בין אמן וגלריה ובין אמן ומוזיאון. המטרה בניסוח חוזים אלה והצגתם היתה לתת לאמנים כלים וידע כדי לנהל משא ומתן עם הגופים שהם מתקשרים איתם. היוזמה נועדה בייחוד לאמנים שאין להם ניסיון בהתקשרויות חוזיות, אבל גם לאלה שיש להם ניסיון. זה יכול להזכיר על מה מדברים, למה חשוב להתייחס, איפה יכולים ליפול ואילו נקודות עלולות להיות בעייתיות אם לא חושבים עליהן מראש. על פי רוב, לאמנים אין הרבה ניסיון במה שקשור לזכויות ומשא ומתן, והם עוסקים בעיקר ביצירת עבודות אמנות.

בשנתיים האחרונות, מאז שהחוזים עלו לאתר האיגוד, פגשתי לא מעט אמנים שזה עזר להם מאוד. לאחרונה אפילו הגיעה אליי אמנית עם חוזה שקיבלה מגלריה, וכשקראתי אותו, ראיתי שזה אותו חוזה שאנחנו ניסחנו, רק עם ההיפוך של התנאים. זאת התקדמות. הרי אי אפשר להפוך הכול, יש איזשהו היגיון שעומד בבסיס של הטקסט שקשה להטות.

 

סעיפים מתוך הסכם ייצוג בין אמן לגלריה 

(למסמך המלא לחצו כאן)

 

3.                   הסכם זה יעמוד בתוקף למשך שלוש שנים מיום חתימתו.

בחוק החוזים כתוב שחוזה ל"תקופה בלתי מוגבלת" או שאין בו תקופה מוגדרת, הוא בעצם ל"זמן סביר", ובכל מקרה הוא לא לתקופה בלתי מוגבלת.

כשמחליטים להתקשר עם מישהו בחוזה צריך לתת צ'אנס להתקשרות הזאת. צריך לתת הזדמנות לגלריה למכור, לפחות שנה. שלוש שנים זה אולי יותר מדי, יותר משלוש שנים זה בוודאי יותר מדי. ככל שתקופת ההסכם ארוכה יותר, ההתחייבות של הגלריה לאמן צריכה להיות יותר גדולה.

 

4.                   האמן מקנה בזאת לגלריה בלעדיות מוחלטת למכירת היצירות בישראל וממנה אותה להיות סוכנת המכירות היחידה והאקסקלוסיבית שלו בישראל.

אני לא מכיר גלריה שתסכים לייצג אמנים, אלא אם כן תהיה "בלעדיות".

הבלעדיות היא מובנת, כי גלריה לא תשקיע באמן אלא אם כן היא תדע שאת פרות ההשקעה היא תרוויח. אני מכיר סוחרי אמנות שלא דורשים בלעדיות, אנשים שמכירים אמנים ואספנים ומנסים לחבר ביניהם ולמכור עבודות. בדרך כלל הם לוקחים 10%−25% עמלה מהמכירה בניגוד לגלריות, שבדרך כלל לוקחות 50%.

 

תתי הסעיפים 4.1 ו-4.2 מתייחסים לנושאים של בלעדיות ואקסקלוסיביות.

 

5.                   העבודות יוחזקו על ידי הגלריה, כאמור להלן, בהסכם קונסיגנציה עם האמן

"הסכם קונסיגנציה" זה בעצם הסכם שאומר שהבעלות על העבודות נשארת של האמן, ולגלריה יש הזכות למכור את העבודות. שלא יהיה ספק שהימצאות העבודות של האמן בגלריה מעניקה לגלריה בעלות על העבודות.

 

5.1.       הגלריה תאחסן את כל היצירות הנמצאות ברשותה במחסניה ותשמור עליהן בתנאים הטובים ביותר האפשריים.

זה כאילו ברור מאליו, אבל זה צריך להיות כתוב. יש סטנדרטים ידועים לאופן שבו מחזיקים עבודות אמנות. לא מחזיקים עבודות בשמש בחוץ, ולא מחזיקים אותן בתוך מקרר. זה לא משהו חדש או לא מוכר. עבודות אמנות קיימות בעולם מספיק שנים כדי שיצטבר מספיק ניסיון וידע בנוגע לאופן החזקתן.

חשוב לציין במפורש "תאחסן את כל היצירות בתנאים הטובים האפשריים", כי זה סעיף שהגלריה לא יכולה להעלות טענה נגדו. גם אמן צעיר שהרגע סיים לימודים ועוד לא הציג בשום מקום, יכול לבוא ולומר לגלריה "אני רוצה את הסעיף הזה". אם מהגלריה יגידו "אנחנו לא רוצים את הסעיף הזה", האמן יכול לשאול "רגע, אתם לא מאחסנים את העבודות בתנאים הכי טובים האפשריים?"  ככה ניתן לחייב את הגלריה לסטנדרטים מסוימים, וליצור סטנדרט חדש.

 

תתי הסעיפים 5.65.2 מתייחסים לאחריות הגלריה על העבודות

לא רק שהגלריה צריכה לשמור על העבודות בצורה טובה, היא גם אחראית לשלמות שלהן, ולכל נזק שיכול לקרות להן עד לרגע שהן מתקבלות לידי הרוכש. יותר מזה, במקרה שעבודה הולכת לאיבוד (וקורה שעבודות הולכות לאיבוד, אני מכיר לא מעט מקרים כאלה), האמן זכאי לקבל את מה שהיה מקבל אילו העבודה נמכרה. זה מבחינה חוזית, אבל אני לא יודע אם אפשר באמת להגיע להסכמה כזאת.

מאוד חשוב שיהיה ברור שהגלריה אחראית על כל נזק, וגם אחראית לבטח את העבודות. זה נושא מאוד בעייתי בין אמנים לגלריות, כי כשאין חוזים כתובים, אומרים מהגלריה "נכון, אבל לא התחייבנו".

 

6.               האמן יקבע את מחיר העבודות. זאת לאחר שישמע  את חוות דעתה המקצועית של הגלריה על אודות המחיר הראוי.

מחיר העבודות זה באמת עניין של משא ומתן בין האמן לגלריה. הרבה פעמים אמנים חושבים שהעבודות שלהם שוות יותר. ההמלצה כאן היא לעשות את זה בשיתוף פעולה. אני חושב שלגלריה יש יכולת יותר טובה מאשר לאמנים להעריך את מחירי השוק של העבודות.

 

6.1.       מחיר העבודות ייקבע בדולר ארה"ב (לא כולל מע"מ).  

ההמלצה לקבוע מחירים בדולרים בגלל שכולנו מקווים שלכל אמן יהיה שוק בינלאומי.

 

מדלג לתת סעיף הבא

6.3.       מיד עם מכירתה של יצירה תודיע הגלריה לאמן בדואר אלקטרוני על אודות המכירה. הגלריה תעביר את התמורה אל האמן מיד לאחר קבלתה מהרוכש. התמורה תועבר לאמן בש"ח או במטבע אחר בהתאם לשערי המטבעות כפי שהיו בעת העברת התמורה לגלריה מאת הרוכש לגלריה.

באחריות הגלריה לידע את האמן על כך שנמכרה עבודה. הדרישה בסעיף הזה היא להודיע מיד על מכירה. הרבה פעמים מודיעים בדיעבד. היו מקרים של עליות וירידות גדולות בשערי הדולר, וגלריות מכרו בתאריך מסוים, והודיעו לאמן בתאריך אחר, או שהתקבלו דולרים בתאריך מסוים, והתמורה הועברה לאמן בשקלים לפי שער של תאריך אחר.  מאחר שנתקלתי בעבר בכמה מקרים כאלה, הכנסתי את הסעיף הזה. פשוט להודיע, ושהגלריה אחראית להעביר את הכסף לאמן, להעביר את העבודה לרוכש ולכל הכרוך בכך.

 

שאלה: מה לגבי עבודה שנשלחה לגלריה בחו"ל ונשברה בדרך

כל עוד הדברים לא סוכמו מראש, אין כאן עניין של חוקי או לא חוקי. העצה שלי היא: לפני ששולחים את העבודה, תחתמו על איזשהו נייר. או לפחות שתהיה איזושהי חלופת אימיילים עם הגלריה. קודם כל שתהיה התחייבות מצד הגלריה לקבל את העבודה. ומובן שצריך לבטח את העבודה.

 

סעיפים 127 מתייחסים להנחות או למכירה באשראי

העיקרון המנחה הוא שהאמן צריך להסכים לזה. בסעיפים האלה באה לידי ביטוי בעלות האמן על היצירה שלו. המסר לגלריה הוא "אין בעיה, אתם רוצים למכור, תמכרו. תמכרו בהנחה, תמכרו בתשלומים, תמכרו באשראי, רק תשתפו אותי. תיידעו אותי לפני כן".

 

 9.5.    חלוקה זו תודגם להלןאם התמורה שהתקבלה בגין מכירת יצירה ע"י הגלריה היא בת  1,000$ (לא כולל מע"מ) ועלות הפקת היצירה היתה 150$ (לא כולל מע"מ), תקבל הגלריה עמלה בת 425$ (לא כולל מע"מ), ויתרת התמורה, בסך של 425$ (לא כולל מע"מ) תועבר לאמן.

זאת הדגמה לחלוקת התמורה הכספית על העבודה בין האמן והגלריה. בגלל שזה נתון לפעמים לחילוקי דעות, חשוב מאוד להבין איך מתחלקים בכסף, גם בדוגמאות מספריות.

 

10.                 למרות כל האמור לעיל, תהא לאמן הזכות למכור את יצירותיו בעצמו ללא מעורבות הגלריה במכירה. במקרה כזה  האמן יודיע לגלריה שביצע מכירה של יצירה, ובגין מכירה כאמור הגלריה תקבל עמלה השווה לסך של 30% מהתמורה לאחר הפחתת עלות הפקת היצירה (כהגדרתה להלן).

אם אמן מוכר בעצמו את העבודות שלו, נהוג שגם הגלריה מקבלת תמורה עבור המכירה הזאת. זה בגלל ה"בלעדיות" שציינתי קודם. 40% ברוב המקרים שאני מכיר, 30% אם מגיעים להסכם יותר טוב במשא ומתן עם הגלריה.

 

11.                 יובהר, כי הבעלות ביצירות האמנות תישאר כולה של האמן עד לקבלת מלוא התשלום תמורתן.

כאן יש התייחסות מפורשת לבעלות האמן על יצירתו.

 

12.                 לגלריה תהא זכות מוחלטת ליתן הנחה בת 5% ממחיר היצירה מבלי לשתף בכך את האמן. במקרה של מכירה למוזיאון ו/או לגופים ציבוריים, תהא לגלריה זכות כאמור ליתן הנחה בת 10%.

ראו התייחסות בסעיף 12.1.

 

12.1.             במידה שהגלריה חפצה ליתן הנחה גדולה יותר מזו הקבועה בסעיף 12 לעיל, היא תידרש לקבל את אישורו של האמן לגובה ההנחה.

אין עבודת אמנות שנמכרת בלי הנחה. לעבודה יש מחיר, בדרך כלל הרוכש יבקש הנחה, וכמעט תמיד הגלריה תיתן 5% בלי להתייעץ עם האמן, זה מקובל.

יש רוכשים, כמו מוזיאונים, שיגידו "יש לי תקציב איקס בלי קשר לערך השוק של העבודה,   Take it or Leave it", ובדרך כלל האמן יסכים. אבל בכל מקרה הגלריה צריכה להתייעץ ולבקש אישור מהאמן, לפני שהיא סוגרת עסקה בהנחה גבוהה מ-5%. הבעלות על העבודה היא של האמן, ואם הוא מחליט לא למכור, אז העבודה לא תימכר בהנחה כל כך גדולה.

 

סעיפים 1513 מתייחסים להוצאות.

זה נושא שתמיד נמצא במחלוקת בין האמנים לגלריה. על מה משתתפים? גם ברמה של איזה יין יהיה בפתיחה ומי יממן אותו. מנהלי הגלריות לא אוהבים להוציא כסף, אלא אם כן הם חייבים. אז את השכירות הם לא מבקשים מהאמן, אבל בדרך כלל הם מבקשים השתתפות בכל הוצאה נוספת. בנוסח החוזה הזה, הרעיון הוא שכמה שיותר הוצאות הן על הגלריה. צריך להבהיר "כשאני יוצר את העבודות, אתם לא קונים לי את החומרים. תקנו לי חומרים, ואז נדבר על האם אתם מביאים או לא מביאים יין לפתיחה". לא מזמן, הכנתי חוזה לאמן שהציג בחו"ל, במדינה במזרח אירופה, ושם יש סטנדרטים שהם באמת יותר גרועים מאשר בישראל. אז בחוזה הכנסנו במפורש דרישה שיהיה בפתיחה יין אדום מתוצרת מוכרת כך וכך. ללמדכם שזו לא רק בעיה של אמנים ישראלים וגלריות ישראליות.

בסעיפים האלה יש איזושהי חלוקה של ההוצאות: מה על הגלריה ומה על האמן. על הוצאות חריגות צריך לדבר.

 

13.3.     למען הסר ספק יובהר כי זמן העבודה של הגלריה ו/או של האמן לא ייראה כהוצאות הפקה.

הסעיפים האלה מתייחסים להסדר ספציפי של הפקת עבודות, שיקר להפיק אותן. אין כאן מקום להתווכח מי עבד שמונה שעות ומי עבד 8,000 שעות. את זמן העבודה כל אחד לוקח על עצמו. האמן לא מקבל שכר, והגלריה לא מקבלת תמורה על הזמן שהיא השקיעה באמן.

אמן לא זכאי לתמורה על זמן עבודה כי הוא לא "עובד" של הגלריה. זמן העבודה של האמן הוא בסטודיו שלו, בזמנו החופשי.

יש הוצאות שאפשר להתחלק בהן, כמו למשל עבודות ברונזה שמאוד יקר לצקת, מקובל לנסות להתחלק עם הגלריה בהוצאה כזאת. אמן בא אל הגלריה ואומר "תעזרו לי לממן את היציקה,  ונראה את זה כהוצאה משותפת, משום שאנחנו בעצם שותפים: אתם עוזרים לי ליצור את העבודה, ואני מתחייב למכור את העבודה באמצעות הגלריה".

הוצאות ההפקה זה עניין למשא ומתן. אמן יכול לבוא לגלריה ולומר "אני את העבודה הזאת יצרתי בעלות מסוימת, ואני מוכן למכור אותה רק במחיר שיחזיר לי לפחות את הסכום הזה, או שאתם תשתתפו איתי בהוצאה". יש אמנים שמה שהם יבקשו הם יקבלו. אבל זה לא שוק שיש בו שוויוניות, זה שוק שהוא קפיטליסטי במובן הכי קשה של המילה.

 

סעיפים  27−16 מתייחסים להתחייבויות הצדדים.

זה די ברור שהגלריה מתחייבת לשמור, למכור וכן הלאה. לאמנים שיש להם הרבה עבודות  בגלריה, כדאי לעשות רשימת מצאי, איזה עבודות יש בגלריה, איזה עבודות נמכרו, איזה נמסרו בחזרה לסטודיו. הרבה פעמים זה מקור לוויכוח "כן לקחת את העבודה, לא לקחתי את העבודה, זה כן אצלך, זה לא אצלי". יש כאן סעיפים לגבי התחייבויות להציג את האמן בתערוכה, והתייחסויות ספציפיות לקרדיט.

 

22.                 הגלריה מתחייבת לצלם את כל עבודות האמנות שיצור האמן, בצורה מקצועית, ולהציגן באתר האינטרנט של הגלריה.

חובה לתעד את העבודות באופן מקצועי. זה גם האינטרס של הגלריה, שהרי כולם מקווים שאחרי התערוכה העבודות תימכרנה. ככל שהעבודות מתועדות יותר טוב כך יש להן יותר סיכוי להימכר. מההיכרות שלי, רוב העבודות נרכשות מתוך קטלוגים: בדרך כלל שולחים לאספנים תיעוד של העבודות באימייל. לאספנים הגדולים אין זמן לטייל בכל העולם ולרכוש עבודות מתצוגה.

 

שאלה: האם גלריה יכולה לבטל חוזה ולא להציג עבודה?

זה תלוי עד כמה סוכמו פרטי ההתקשרות. האם היתה התחייבות מפורשת מצד הגלריה להציג את העבודה? לא הייתי מנסה להכריח גלריה להציג עבודה, אם היא לא רוצה בכך.

עם כל הכבוד לחוזים, חשוב להבין שההתקשרויות האלה הן בסופו של דבר על בסיס אישי. לא כדאי לערב יותר מדי עורכי דין בעולם האמנות, זה לא טוב. צריך לדעת לעמוד על זכויות, אבל זה לא אומר שחייבים לתקוף במובן המשפטי. עמידה על זכויות לא מחייבת כניסה לזירה המשפטית, אלה דווקא יותר לזירה האנושית של היחסים.

 

צריך "קומון סנס" כשבאים לדבר עם גלריות, לדעת את ערכך מבחינת השוק. באופן טבעי, ההיכרות שלי היא עם אמנים שמוכרים עבודות ומתקשרים עם גלריות לתקופות ארוכות. אבל אם תיקחו את החוזה הזה ותצמצמו אותו, תראו שגם בהתקשרות לצורך תערוכה של שבועיים צריך לדאוג להובלה, לביטוח ולשמירה על העבודות. אני בטוח שזה נותן השראה, כשרואים מה התנאים שאפשר לדרוש. עם הידע הזה גם אמנים שפחות מוכרים יכולים לשפר את מצבם, גם אם במידה מועטה ובהתקשרות קצרות וחד פעמיות.

 

התייחסות לחוזה אמן־מוזיאון

(למסמך המלא לחצו כאן)

 

הואיל והצדדים סיכמו על אודות פתיחת תערוכה בשםשתיפתח ביום…                                               (להלן "התערוכה");

הסעיף הראשון: מועד פתיחה לתערוכה. כל עוד אין תאריך פתיחה, אין חוזה, אין שום דבר, זה הכול דיבורים בעלמא. מוזיאונים מאוד אוהבים להשאיר את הדברים לא ברורים, משהו מאוד אמורפי, "נראה". אז קודם כל, בעצם זה שיש הסכם בכתב, כבר יש התחייבות. המוזיאון צריך להיות ברור לגבי ההתחייבות שלו: אם מתחייבים לתקצב, להשקיע כסף, אם יש שכר אמן ובאיזה סכומים.

תמיד אני אומר את זה על חוזים, לאו דווקא של אמנים, אלא בכלל: "אם הוסכם על משהו, מה הבעיה להעלות את זה על הכתב? אם אתה אומר, ואתה מוכן לעמוד מאחורי המילה שלך, אז בוא נכתוב את זה".

באופן כללי, החוזה הזה נותן לאמנים כל מיני סעדים להפרות של החוזה על ידי המוזיאון. בדרך כלל המוזאונים לא רואים את עצמם כמחויבים לאמנים.

חשוב שהמוזיאון יעזור לתעד. כשאמן מגיע למעמד שיש לו תערוכה במוזיאון, כדאי שיהיה קטלוג. גם אם למוזיאון אין תקציב, לפחות שיפרשו חסות ויסייעו.

חשוב, כמובן, שהמוזיאון יבטח את העבודות ויהיה אחראי לנזקים. בהרבה מאוד מקרים שולחים את האמנים לחברות הביטוח, ואז הם מחפשים את הפקיד ולא מוצאים אותו בדרך כלל.

צריך להיות ברור שזכויות היוצרים תמיד יישארו אצל האמן.

 

 

 

קטגוריה: חוזים והסכמים תיעוד

פוסט הבא: פוסט קודם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *