עתידו של מוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן", קיבוץ אשדות יעקב מאוחד

מכתב מאת טלי תמיר, אוצרת והיסטוריונית של אמנות ישראלית, בשם הלובי למען מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן.

המכתב נשלח לקראת דיון במליאת המועצה האזורית עמק הירדן, ספטמבר 2015   

 

 

לכבוד

חברי מליאת מועצה אזורית עמק הירדן, ראש המועצה יוסי ורדי, מזכירויות הישובים ותושבי עמק הירדן.

שלום רב.

 

הנדון: עתידו של מוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן", קיבוץ אשדות יעקב מאוחד

 

נכבדי ,

בתום עבודה עקבית ועיקשת של למעלה מעשרים וחמש שנים, ולאחר שמלאו לה שבעים שנה, פורשת רותי שדמון, המנהלת והאוצרת הוותיקה של מוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן" , מתפקידה. והנה נוצר מצב מביך ונחשפה עובדה מעציבה: המוזיאון הציבורי בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, שהוקם בשנת 1958, בתמיכת משרד הביטחון, לזכר האחים אורי ורמי נחושתן, בני הקיבוץ, ונחשב בזמנו לפאר היצירה, הן מבחינה ארכיטקטונית והן מבחינה אמנותית – המוזיאון הזה תלוי רובו ככולו על חוד פעילותה של רותי שדמון ואין בלתה: העובדות בשטח מדברות בעד עצמן:  בלי רותי – המוזיאון עלול לגווע ולהיסגר. ולמה?

ברגע זה צפה ועלתה האמת, שלא ניתנת להכחשה: גם אם ימצאו ממשיכי הדרך שיוסיפו ויפתחו את המוזיאון,  בלתי אפשרי לדרוש מן המחליף/ פה הצעיר/ה, יורש/ת תפקיד מנהל המוזיאון והאוצר/ת הראשי/ת שלו, לפעול מתוך אותה רוח נמוכה של הקרבה אישית, כמעט התנדבות בפועל– שאיתה באה רות שדמון כל בוקר למוזיאון, ובכוחה פתחה תערוכה אחרי תערוכה, כל אחת מעניינת מקודמתה. בעוד שרותי שדמון הסכימה לעבוד בשכר סמלי, שביחס להיקף העבודה הנדרש היה הרבה מתחת לשכר המינימום, לא ניתן לצפות מאדם חיצוני  לקבל על עצמו אחריות בסדר גודל כזה, ללא תגמול כלכלי הולם! ותגמול זה תלוי בגובה התמיכה שתוקצב למוזיאון.

תפקיד מנהל ואוצר ראשי של מוזיאון כרוך בעבודה סיזיפית ורבת-ממדים: יסודה בחשיבה יצירתית וביקורתית, יכולת פיתוח רעיונות, הבנת שדה האמנות והיכרות עמוקה עם הדמויות הפועלות (אמנים, אוצרים ומבקרי אמנות); בנוסף מחייב התפקיד ידע מקצועי כיצד לתלות עבודות, להציבן בחלל, לכתוב טקסט, להאיר, לשמר, לשנע, לפרוק, לתקצב, להביא קהל, לעורר אותו למחשבה, לשיחה, לדיון ולייצר אינטגרציה מדויקת בין כל מרכיבי התערוכה והדיון התרבותי. תפיסת "האוצר החדש", שהתגבשה באירופה במהלך שנות ה-60 של המאה שעברה, איננה מסתכמת באדם שיודע לארגן תערוכות או לשמר אוסף,  אלא בדמות שכישוריה רבי הגוונים כוללים ראייה תרבותית רחבה ויכולת לבנות מדיניות תצוגה בעלת סדר יום מאתגר והיגיון פנימי. ניהול מוזיאון מקומי, הממוקם בפריפריה דורש יכולת לתקשר עם סוגי קהלים שונים ולתמרן בין סגנונות ועמדות. רותי שדמון ידעה לפעול במרחב המרתק הזה. לתערוכות שלה היה כוח משיכה הן לקהל המקומי והן לקהל המרוחק יותר. היא ידעה לחבר בין הקיבוץ הצפוני לבין העיירה הדרומית "נתיבות", חקרה את ההיסטוריה של האזור (טבריה, עמק החולה, הקמת קיבוצי עמק הירדן וכו'), טיפחה אמנים צעירים ומבוגרים בני המקום, בחנה מיתוסים מקומיים והציפה רעיונות וזרמים חדשים. רותי שדמון הצליחה למסד את בית אורי ורמי נחושתן כבית של תרבות, הן בעמק הירדן , והן בקהילת האמנות הישראלית. מחלקת החינוך וההדרכה של "בית אורי ורמי נחושתן" פגשה קבוצות ילדים רבות מהאזור, החל מגיל הגן ועד לבתי ספר תיכוניים, ותרמה רבות לחינוך לאמנות ולתרבות, שנחשב כחיזוק חיוני לחינוך בפריפריה.

ד"ר גליה בר אור, מנהלת משכן האמנות בעין חרוד, חקרה בספרה "חיינו מחייבים אמנות" (אוניברסיטת בן גוריון, 2010) את הקמתם של מוזיאונים בתנועה הקיבוצית בין השנים 1930 – 1960, כשהיא מדגישה עד כמה המוזיאונים לאמנות – בניגוד להיבט הציוני-דידקטי שהיה כרוך בהקמת מוזיאונים לארכיאולוגיה או לטבע – היו תופעה ייחודית וחשובה בתנועה הקיבוצית כולה. בר-אור מונה בספרה את בית אורי ורמי נחושתן כאחד מהמוזיאונים המייצגים את הרוח הייחודית הזו  (עמ' 10, 26) ובהמשך, היא מצטטת את דוד מלץ, חבר עין חרוד,  שאמר, עם הקמת המשכן בעין חרוד, ש"אין אלו דברים שבסלסולים רוחניים ופינוק רוח ליפה […] אלא "חלק מעצמיותנו"… או, במילותיו של חיים אפתקר-אתר, מייסד המשכן: מוזיאון לאמנות הוא מקום המבטא "גיוון חברתי-תרבותי, מעניק צרי לנפש ומאפשר מרחב התייחדות". בעיני חיים אתר, קיומו של מוזיאון לאמנות בחברה העובדת העיד על כוחו של הקיבוץ כולו, שאינו בגדר מיזם ארעי או רעיון חולף, כי אם מרחב אנושי רחב ומגוון, שיש בו הכל, "החל משדה החציר ועד מוזיאון לאמנות".

במהלך השנים – המנעד הזה שבין השדה לאמנות ובין החקלאי לאמן – התרחב ונטמע בתוך המערכת החברתית- תרבותית של התנועה הקיבוצית והוכיח את עצמו כזה שמפר את "השקר המוסכם שכפר ותרבות אינם מתמזגים" (ציזלינג). התנועה הקיבוצית השכילה להקים לא רק את המשכן לאמנות בעין חרוד ואת מוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע (שני מושאי המחקר המרכזיים של בר-אור), אלא גם את הגלריות בכברי, לוחמי הגטאות, בארי, מחניים, ראש הנקרה, יד מרדכי, ברעם ואת סטודיו שמי וסטודיו משה קופפרמן – כל אחד מהמוסדות הללו תורם רבות לחיי הקהילה המקומית והאזורית.

לסיכום, סגירתו של מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, השבתתו או "ייבושו" בכל דרך אחרת – אינה יכולה להיתפס רק במושגים של התייעלות כספית או כורח מציאות זמני – אלא כביטוי לנסיגה מהשקפת עולם רחבה ועמוקת-שורשים בתנועה הקיבוצית, על זרמיה השונים. היא עלולה להשאיר את החיים במישור הריאלי והמוגשם שלהם, ללא "פינת התייחדות", ללא שאר-רוח. צעד כזה הוא הפניית עורף לא רק למשפחת נחושתן ולשני בניה שנפלו על מערכות ישראל, אלא לחברה שלמה שדווקא בעידן של הפרטה ופירוק מסגרות קולקטיביות זקוקה לשמור על ערכיה הרעיוניים ועל חזונה הרוחני. סגירת בית אורי ורמי נחושתן, עלולה לפגוע באיכות החינוך של הילדים והנוער הגדלים במרחב העמקים והגליל, ובמרקם השילוב בין חיי כפר לחיי תרבות –  מערכת יחסים שמעסיקה  בעשורים האחרונים חוקרים, מתכנני ערים ומעצבי תרבות בעולם. את ההישגים שכבר הושגו בתחום, בין השאר בזכות מוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן" – לא כדאי למחוק. בעידן של הפיכת קיבוצים לישובים פתוחים ושינוי מרקם ההתיישבות באזור – חשוב עוד יותר לשמור על מוסדות תרבות מגוונים ופעילים.

על מנת להמשיך ולפעול, תוך ניהול תקין ומתוגמל כהלכה של כל הנוגעים בדבר, נחוצה למוזיאון תמיכה שנתית של 150,000 ₪ {ההקצבה השנתית עומדת כיום על סך: 40,000 ₪ לשנה ,על פי החלטת מליאת המועצה מאמצע שנות ה-80 של המאה שעברה}.כולי תקווה שקובעי המדיניות של עמק הירדן לא יתנו יד לסגירת מוסד תרבות ותיק כל כך, שנבנה על ערכים קולקטיביים ותרם להשלמת חומרים וערכים חשובים ביותר ל איכות החיים, לשיפור החינוך ולהרחבת האופקים של ילדי האזור ותושביו.

בברכה,

טלי תמיר

אוצרת והיסטוריונית של אמנות ישראלית, יועצת אקדמית של תכנית האוצרות מטעם הטכניון.

בשם הלובי למען מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן 

 

המכתב נשלח לקראת דיון במליאת המועצה האזורית עמק הירדן.

 

המעוניינים להעביר בקשות ישירות לראש המועצה האזורית עמק הירדן:

טלפון : 04-6757600

פקס': 04-6757641

כתובת : מרכז אזורי צמח – 15132

מייל : lishca@j-v.org.il

 

 

 

בית אורי ורמי נחושתן, צילום: מיכאל יעקבסון 

אגף הכניסה למוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד, צילום: מיכאל יעקובסון

 

 

קטגוריה: השיח הציבורי

פוסט הבא: פוסט קודם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *