פגיעה ברגשות הציבור או חופש אמנותי?

מאמר משפטי מאת: עו״ד נורית אשר פניג

 

בתקופה האחרונה עלה בתקשורת שמה של האמנית נטלי כהן וקסברג פעמית רבות.

על פי אמצעי התקשורת השונים נעצרה ונחקרה כהן וקסברג על ידי משטרת ישראל כחמש פעמים בשנה וחצי  האחרונות. בין היתר, הובילה אותה משטרת ישראל בניידת מביתה אל תחנת המשטרה כשהיא אזוקה באזיקים בידיה וברגליה, מחשבה הנייד הוחרם והיא הונחתה שלא לגלוש באינטרנט למשך 30 יום.

כהן וקסברג הינה אמנית פרפורמנס, וידאו ארט, משוררת ומחזאית. בשנים האחרונות יצרה כהן וקסברג מספר סרטונים קצרים והעלתה אותם לרשת. התכנים שהיא מתעסקת בהם בסרטוניה עוסקים בעיקר אינם פשוטים ולרוב נקודת מבטה ביקורתית, עוקצנית ומתובלת בנגיעות סאטיריות. בין השאר היא מצולמת מחופשת לכיפה אדומה, תוך שהיא קוראת לעבר חיילי צה"ל העומדים בנקודת תצפית על גדר ההפרדה, מתייחסת אליהם כאילו היו ה"זאב הרע". בסרטון הנקרא "מה הייתם עושים ללא השואה" היא עומדת לצד האנדרטה לזכר קורבנות השואה ב"יד ושם" ונואמת על השואה כאילו היתה דמות שעם ישראל אינו יכול בלעדיה, ובסרטון הנקרא "העוגה המובטחת" היא קוראת ליהודי צרפת לעלות לארץ ישראל ו"לאכול" מן העוגה הלא מאוד טעימה.

הסרטון אשר בגינו נעצרה האמנית הינו סרטון קצר בו היא מצולמת כשהיא עושה את צרכיה על גבי דגל של מדינת ישראל ולצידו דגלונים של מספר ארצות אחרות, כשברקע מושמע ההמנון הלאומי, "התקווה".  הסרטון נוצר ע"י כהן וקסברג ויסמין וגנר ונקרא "קקי במקום דם". סרטון זה הפך ויראלי במהירות וקיבל כעשרות אלפי צפיות. התגובות הקשות לא אחרו לבוא ובעקבותיו קיבלה האמנית איומים על חייה והופצה עצומה הקוראת למעצרה.   

כאמור, כהן וקסברג נעצרה ונחקרה על ידי המשטרה כחמש פעמים וככל הנראה יוגש נגדה כתב אישום ועניינה ידון בבית המשפט. אולם נשאלת השאלה מהו הבסיס המשפטי שעל פיו פועלת המשטרה.

בתקשורת פורסם, כי המשטרה טוענת כי הסרטון של האמנית מהווה "מעשה בוטה שפוגע ברגשות הציבור" וכי היא עוברת על חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט- 1949.

סעיף 5 של חוק זה קובע כי "הפוגע בכבוד דגל המדינה או בכבוד סמל המדינה, או גורם לפגיעה בכבודו, או משתמש בו באופן שיש בו כדי לפגוע בכבודו, דינו מאסר עד שנה אחת או קנס עד שלוש מאות לירות או שני הענשים כאחד". כלומר, הכנסת חוקקה חוק אשר מטיל איסור על שימוש בדגל בדרך שיש בה כדי לפגוע ברגשות הציבור.  אולם אציין כי מעטים הם המקרים שבהם הופעל ונאכף סעיף חוק זה כאשר הוא עומד לבדו (ללא עבירה פלילית אחרת כגון התפרצות למקום ללא רשות או השחטת רכוש וכד').

 

במידה ואכן יוגש כתב אישום נגד כהן וקסברג והיא תועמד לדין פלילי, יהיה על בית המשפט לדון בסוגיה המורכבת שכוללת איזון בין חופש הביטוי לבין הפגיעה ברגשות הציבור. בעקבות הוויכוח הפוליטי בישראל סביב יצירת החוקה, נוצר מצב שחופש הביטוי איננו קבוע בחוק, ובוודאי לא בחוק יסוד. ואולם, מבחינה מעשית, בית המשפט רואה זכות זו כחוק מוחלט, כזכות עילאית, אשר כלולה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.  את יחסו של בית המשפט העליון לסוגיית חופש הביטוי וחופש האמנות ניתן לראות בדבריו של נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט מאיר שמגר, בעת דיון בפסילתו לצפייה של הסרט "הפיתוי האחרון של ישו" בשנת 1988:

"התשתית המונחת ביסוד בדיקתנו היא הכלל הגדול של חופש הביטוי, ממנו צומחת, בין היתר, חירות היצירה האמנותית בתחום הספרותי ובתחום החזותי לצורותיו; לעניין זה אין הבדל אם היצירה לובשת לבוש של ניתוח עיוני-פילוסופי כתוב או של המחזה או של המחשה בדרך אחרת של מערכת נסיבות תיאורית, המשמשת רקע חזותי להבעת הדברים. פשוט, ברור ומקובל עלינו הוא, כי אדם רשאי להביע ברבים את רעיונותיו ומחשבותיו, ובתוך אלו את פרשנויותיו לאירועים שבעבר, בהווה או בעתיד, מבלי שיגבילוהו בכך. זהו המאפיין המרכזי לחירות המחשבה האנושית וליכולתו של אדם להגיע לידי ביטוי עצמי".

בפסקי דין נוספים שהוכרעו בבית המשפט העליון נקבע המבחן לאיזון בין חופש הביטוי ולהגנה על רגשות הציבור, והוא מבחן "הוודאות הקרובה", שבוחן פגיעה ממשית וקשה ברגשות הציבור.  בפסק הדין שעסק בהקרנת הסרט "ג'נין ג'נין", קבעה השופטת פרוקצ'יה כי "הגבלת חופש הביטוי תהיה רק במצבים חריגים ויוצאי דופן וכאשר קיימת פגיעה אנושה ברגשות העלולה להביא לידי הפרה של ממש בסדר הציבורי". כך קבע גם השופט ברק, באמרו כי "יש להעדיף את רגשות הציבור רק במידה וקיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה, חמורה ורצינית ברגשות, העולה על סף הסבולת בחברה הדמוקרטית הישראלית". כלומר, ישנה אמירה ברורה של בית המשפט העליון כי הגבלת חופש הביטוי תהיה רק במצבים קיצוניים וחריגים.

בהתייחס לעקרון הבחינה שהציגו שופטי בית המשפט העליון מתעוררת השאלה האם עבודותיה של כהן וקסברג, שהצפייה בהם מחיבת מהלך אקטיבי ורצוני של הציבור, שכן היא כרוכה בבחירה בצפיה בסרטונים, מהווה פגיעה ממשית ברגשות הציבור.

מנגד, המצדדים במעצר האמנית יטענו כי עבודות האמנות של כהן וקסברג פוגעות בבטן הרכה של העם והאומה ובסמלים והערכים ששומרים עלינו כעם וכקולקטיב, ובמיוחד בתקופות מתוחות וקשות כמו התקופה האחרונה אותה חווים כולנו.  כמו כן יטענו המצדדים במעצרה, כי דגל מדינת ישראל ומגן הדוד אשר נמצא במרכזו מסמלים את העם היהודי, את זכותו, אחדותו וזיקתו לתורתו, שהינם סמל טהור שאין לפגוע בהם. הטענה מודגמת גם באמירתו החדה והברורה של השופט חשין, כשהגיב לדבריו של דובר ברדיו שטען כי דגל ישראל הוא "מקל עם סמרטוט של כחול לבן עליו". חשין אמר נחרצות, כי "דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם והן, אנחנו וילדינו. וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו, ואנו כולנו, אין אנו סמרטוט".

 

השמירה על הדגל כסמל פטריוטי עלתה במקרה מעניין שארע בארצות הברית בשנת 1989. אמן צעיר בשם סקוט טיילור, סטודנט במכון ללימודי אמנות בשיקאגו (שלאחר מכן מציג עצמו בשם דריד סקוט), יצר עבודה לתערוכת סיום  לימודיו בשם  What is the Proper Way to Display a Flag? (בתרגום חופשי- "מהי הדרך הנכונה להציג דגל?"). העבודה כללה צילום של סטודנטים קוראינים השורפים דגלי ארצות הברית וארונות קבורה של חיילים המכוסים בדגלים אלה תלוי על הקיר וספר מבקרים מתחתיו שבו התבקש הקהל לכתוב את מחשבותיו. מתחת לשניהם, על הרצפה, הונח הדגל האמריקאי וכדי להתבונן מקרוב בצילומים ולכתוב בספר המבקרים היה צורך לדרוך על הדגל. המונים נהרו לראות את העבודה ולרשום את דעתם בספר המבקרים וגם התגובות הנזעמות לא אחרו לבוא והפגנות יומיות נערכו מחוץ למוסד האמנותי. כתגובה מהירה, העבירה עיריית שיקאגו חוק עזר עירוני האוסר על חילול הדגל בתחומה. כמה חודשים לאחר מכן פנתה האגודה לזכויות האזרח האמריקאית בשמו של האמן ובשמם של עשרה אמנים נוספים לעיריית שיקאגו וטענה, כי חוק העזר נוגד את החוקה האמריקאית, ונשאלה השאלה כיצד עיריית שיקאגו מתכוונת לאכוף חוק זה. כתגובה פנתה עיריית שיקאגו לבית המשפט בבקשה לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו חוק העזר אינו נוגד את החוקה האמריקאית, אולם בית המשפט קבע כי חוק העזר אינו יכול לאסור על אמנים להציג את הדגל בעבודתם האמנותית בכל דרך שיחפצו, שכן הם מוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקה האמריקאית המעגן את חופש הביטוי. הנושא הגיע עד לנשיא ארה"ב, דאז ג'ורג' בוש, אשר התייחס לעבודה ולנסיון ליצור חוק המגן על פגיעה בדגל וטען כי עבודת האמנות מבישה אולם לא היה רוצה לראות אמן נכלא בשל עבודותו האמנותית. יש לציין כי במקרה זה האמן לא נאזק, לא נחקר, לא נעצר והעבודה לא הוסרה ממקומה ועד היום היא מוצגת בתערוכות שונות ברחבי ארה"ב ושייכת לאוסף מוזיאלי מכובד.

 

scott taylor

 Scott Tyler, What is the Proper Way to Display a Flag?, 1989

 

האם ניתן לדרוס ביד גסה שכזו את חופש הביטוי במדינה דמוקרטית מתקדמת ונאורה? האם יש לעצור אמנית, לאזוק אותה בידיה וברגליה כאילו הייתה פושע מסוכן לציבור, ולהעמידה למשפט בגלל שהעזה להוציא אל האור את דעותיה, קשות ככל שיהיו? האם מקרה זה אינו מזכיר את הרשעתן וכליאתן של חברות להקת הפוסיריוט
( (Pussy riotsברוסיה למשך כמעט שנתיים,  משום שניגנו שיר בגנותו של הנשיא פוטין ושל הכנסיה האורתוקודסית? או, אם נלך רחוק יותר, את גזר הדין, שמורה על הוצאתו להורג של האמן והמשורר הסעודי אשרף פיידא, שניתן בגין אישומי כפירה בדת והפצת רעיונות אתאסטיים? לצערי הרב, מזכיר גם מזכיר.

למרות שאינני מייחלת להמשך התפתחותה של השערוריה הזו, יש בי תקווה מסויימת שהמקרה ידון בבית המשפט, אשר יהפוך את כל התנהלות העניינים במקרה זה ויסתום את הגולל על השנותם של מקרים דומים.

בכל מקרה, את פירסומה ואהדתה, ואפילו את חיבוקו של הממסד האמנותי בארץ קיבלה נטלי כהן וקסברג בשפע, אף אם בנסיבות קשות אלה.

 

 

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים.  לפרטים: nurit@artlaw.co.il

 

קטגוריה: השיח הציבורי משפט ואמנות

פוסט הבא: פוסט קודם:

One response to “פגיעה ברגשות הציבור או חופש אמנותי?

  1. יש הבדל חוקי בין דגל שדורכים עליו לבין פפעולה של חירבון מעיים על דגל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *