״אמת מרה כלענה״

״אמת מרה כלענה״ (השוטה ב ״המלך ליר״, שייקספיר 1606)

משחר ימי התרבות האנושית, בחרה החברה להעמיד חירות מיוחדת וייחודית לאמנויות, לומר ולשקף דברים שאף אחד אחר לא יכול היה לומר מבלי שייערף ראשו. חופש הביטוי אינו המצאה בת זמננו בלבד, חופש או חירות זו לבטא את הלא-קונצנזואלי, את הבועט במוסכמות, הרדיקלי, ואף הנלעג, היא חירות שהתקבלה זה מכבר, שכן היא דרושה לחברה על מנת להתבונן בעצמה, במראה זו של האמנות על כל היבטיה ומופעיה.

מה שהתרחש בשנקר אינו קשור לרדיקליות של עבודה זו או אחרת או בעיטה במוסכמות, שהרי מוסכמות הוא דבר שכל קבוצה ותת-קבוצה בחברה יכולה לקבל או לדחות בעצמה. עבודות שונות בארץ ובעולם עמדו תחת ביקורת ואיום בין אם של הסרה, מחיקה, צנזורה ומחאה, אם לציין כמה: ציוריו של האמן דוד וקשטיין שהוצגו במוזיאון ת״א (2003) ציטטו לכאורה מעיתון ה ׳דר שטרימר׳ הנאצי ועמדו תחת מחאה ציבורית ודרישה להסרה מטעם של פגיעה ברגשות הציבור; עבודה של האמנית דגנית ברסט שהציגה במוזיאון חיפה ב 2004 רפרודוקציה של צילום של מחבל מתוך עיתון ידיעות אחרונות, עמדה במרכזה של מחאה מאותו טעם, העבודה הוצגה לאורך כל משך התערוכה. שתי עבודות- ׳חמסות׳, שהוצגו במכללת ספיר בתערוכה ב 2015 ׳כוחה של המילה׳ עוררו סערה ודרישה ציבורית מתלהמת להסרתם, הנהלת המוסד בחרה שלא להירתע ולהשאירם במסגרת התערוכה. בתערוכתו של אורי כצנשטיין במוזיאון ת״א השנה, כיסא דמוי צלב קרס עורר תלונה שהגיעה ישירות לשרת התרבות הגב׳ מירי רגב וזו לא הססה לרגע לפנות למנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון ת״א, הגב׳ סוזן לנדאו, בבקשה/דרישה לברר את פשר התצוגה. שיחה בין השרה ובין האמן הפיסה את דעתה והכיסא נותר על כנו עד לסיום התערוכה. כך גם ההתנגדויות החוזרות להצגה ״הזמן המקביל״ של תיאטרון אלמידאן בהשראת סיפורו של האסיר הביטחוני ווליד דקא, והסרתה מסל תרבות, למרות שאושרה על ידי ועדת הרפרטואר. אפשר לציין כמובן מקרים נוספים גם מעולם האמנות הבינלאומי. ׳פסוקי שטן׳ נכתבים, מומחזים, ונוצרים באמנות כל העת ואך צפוי שעבור אזרחים רבים מדובר בדברים פוגעניים לגבי דידם. ׳חופש הביטוי׳ זו החירות שניתנה לאמן לבטא בדרכי יצירתו עמדות וערכים שונים על פי שיקול דעתו. חופש הביטוי אינו אינסופי או מוחלט, אכן יש לו גבולות: פגיעה בביטחון המדינה לדוגמה, הטפה או הסתה לאלימות, ביזוי והשפלת האחר הם גבול.

בסערה שהתחוללה סביב עבודתו של ים עמרני, בוגר המחלקה לאמנות בשנקר, עמדה לבחינה השאלה מהו הדבר שנתפס כפוגעני ומבזה. הדיון הציבורי מעלה דעות לכאן ולכאן בקבלה ודחיה של הצגת הדמות הערומה שפניה כפני שרת המשפטים איילת שקד. ריבוי הדעות יכול להישמע הגיוני ונכון לכל צד. בדיוק משום כך אין סרגל אחד, אובייקטיבי ובר מידה שניתן לאמוד דרכו את האמת שתניח את הדעת.

אך עד מהרה עלתה טענה חדשה שהציגה את המוסד כמי שעלול להימצא חשוף לתביעה משפטית, תביעה שמשמעותה הכלכלית קשה. טענה זו מבהירה ביתר שאת שאמנים ואמנותם זקוקים למרחב מוגן, בכלל, וכזה שבית ספר לאמנות אמור לספק בפרט. הקמת וועדת אתיקה עליונה – הפתרון שנמצא והובא כתקדים על ידי הנהלת שנקר אינו מהווה הגנה ראויה, ואף יותר מזה, מעמיד בספק את הערכים בשמם פועל המקום. וועדה שכזו לא יכולה אלא לצנזר ולסרס כל עמדה שתיתפס כ׳בעייתית׳, ׳טורדת׳, מעמידה בביקורת וכיו״ב, עמדות שהקונצנזוס המדומיין האישי והקולקטיבי יכול להמציא חדשות לבקרים. אין מדובר כאן רק בהרכב פרסונלי שייבחר, אלא מדובר בעצם הקמתו וקיומו של מוסד צנזורה מרצון, שנברא מטעם בית ספר לאמנות. וועדת ביקורת שמטרתה המוצהרת היא לפקח על מידת הפרובוקציה האפשרית בעבודות שנוצרות ומוצגות במסגרתו, מבכרת את הקריטריונים הפוליטיים והקונצנזואליים על ביקורת התבונה האיכותנית והאמנותית.

הסכנה העמוקה ביותר באופן ממשי, מטפורי וסימבולי, היא בחלחול המסר המסרס באופן אמצעי ובלתי-אמצעי כאחד. המסר הסמוי הוא שפועל באופן החזק והעמוק ביותר. איזה מצגת נעמיד מעתה בפני הסטודנטים, שמצד אחד מעודדים אותם ׳ללכת עד הסוף׳ עם עצמם, להיות רדיקלים, לבעוט במוסכמות (כי מהי אמנות..) ואחרי כן למסור את עבודותיהם במרוכז לאישורה והכשרה של וועדת ההכשר. וכי מה הם המורים לאמנות, הפנלים, הביקורות, תערוכות האמצע וסוף השנה אם לא וועדות ביקורת אמנותית מקצועית לעילא ולעילא, מהן ההנחיות הממושכות, השיחות הקבוצתיות והאישיות, אם לא חפירה וגיבוש מתמשך של דעות, עמדות, פרשנויות מכל סוג.

לשם מה אם כך וועדה זו, מה טיבה ומהו הצורך האמתי בה, מה מעניק לה סמכות גבוהה יותר משל אלה שעוסקים ממילא במפגש האינטנסיבי והמקצועי ביותר של הוראת האמנות. האם הוועדה איננה מעקרת את מעמד המורים, את עמדת המורה ביחס לתלמידיו וליצירותיהם.

הסיכום אליו הגיעה מנהלת שנקר בא לפתור בעיה בדרך שמטילה כתם על יכולתו של המוסד להתמודד עם הסוגיות הלגיטימיות שעלו כעת. מנגד, בית הספר יכול לסמוך ולתת אמון במערכת הפדגוגית המקצועית הפועלת בין כתליו, משום שיש לה את היכולת, האחריות והתבונה להעריך את מעמדם של היצירות הנוצרות בו גם מתוך ערנות ומודעות לתנאים בהם כולנו מתנהלים. אכן המוסד נדרש לאומץ אל מול ביקורת ושיפוט חיצוניים, כפי שאנו כאמנים לוקחים סיכונים בכל תצוגה ובכל תערוכה, חשופים לביקורות מכל סוג ומכל אדם. בכך טמון גם מסר אחראי לסטודנטים, אחראי יותר מכל וועדה שתחליט עבורם.

מאידך, ההחלטה שהתקבלה לפתוח זירה חדשה של דיון בנושאי אתיקה ואמנות, היא החלטה מעניינת ומבורכת. לגישתנו זוהי דרך ראויה להתמודד עם השאלות שעולות מדיוננו.

 

 

פרט מתוך העבודה המצונזרת ״סדינים״ מאת ים עמרני, צילום: גלעד אופיר