מעמד האמן/ית הפלסטי/ת בישראל נמצא בשפל הפירמידה.
הממסד מתייחס ליוצרים כאחרוני חוטבי העצים.
המערכת כולה לא הפנימה את העובדה שאמנים מקצועיים צריכים להתפרנס ממקצועם.

המדינה לא דואגת לתנאים בסיסיים ליוצרי התרבות הויזואלית, ולא יוצרת תנאים
לעידוד המגזר העסקי לקניית אמנות מקומית.

מקצוע האמנות הוצא לאחרונה מלימודי הליבה בבתי הספר והמרצים לאמנות במוסדות הגבוהים מפוטרים ברובם כל שמונה חודשים.

התרבות עוברת הפרטה ברוטאלית ללא רגולציה המחייבת מוזיאונים, גלריות ציבוריות ותקציבים לפנות אל יוצרים ברכישת יצירות, או לשלם על הצגת העבודות במרחב הציבורי.

המוזיאונים והגלריות מנצלים את הצורך שלנו להציג, ואת הפחד של אמנים רבים מעימות על רקע חוזים מנצלים. אנו נתקלים בבקשות תמוהות להשארת עבודות (רכישה ללא תמורה) ועוולות שמולן האמן/ית הבודד/ת מרגיש/ה חסר/ת אונים.

ללא איגוד מקצועי, הממסד ימשיך לדחוק את רגלנו ללא הפרעה והתנגדות.
ללא איגוד מקצועי לא נוכל לשנות חוקים מקוממים, כללי אתיקה והתנהלות של הממסד.
ללא איגוד נישאר אמנים אינדיבידואליסטים שניתן לתמרן.