כנס מדיניות התרבות, סיכום

בתאריך 26-27 במאי התקיים כנס הדן במדיניות התרבות בישראל. הכנס הינו יוזמה של מנהל התרבות של מפעל הפיס. מארגני הכנס פנו ליו”ר איגוד האמנים הפלסטיים, איתן שוקר, להנחות את הפאנל העוסק באמנות פלסטית ומוזיאונים. הפאנל כלל את דורית ווליניץ, גלית אילת, עידית עמיחי, דיאגו רוטמן ושרית שפירא.
הפאנל הוקלט באדיבות המרכז לאמנות דיגיטאלת בחולון.

פרטים על משתתפי הפאנל

נייר העמדה שהוכן לקראת הכנס נכתב ע”י נרי הורוביץ מ”אגורה מדיניות”. אחת המסקנות מנייר העמדה היא:

“האמנים והיוצרים מסבסדים בשכרם הנמוך את התרבות בישראל, ופיתחו מגוון מקורות הכנסה הקשורים בתעסוקה בחינוך, בכניסה למיזמים דוגמת “אמן בקהילה”, בתפקידי ניהול תרבות במוסדות שונים ובניתוב העבודה לשדות של תעשיית היצירה ) creative industries (. דגם זה התרחב לכדי פרולטריון של יוצרים, עקב שחיקה של המנגנונים המסורתיים של רכישת תרבות,ומתוך ההיקף העצום של יוצרים ויצירה תרבותית.”

סיכום הפאנל- נכתב ע”י איתן:

אני מרגיש שבהחלט הייתה חשיבות להתכנסות ולדיון של כל העוסקים בתחומי התרבות.
הייתה לזה עוצמה.
הדברים של לימור לבנת המעורה בחומר הפיחו בי סוג של תקווה (יש בי עדיין תמימות..).
לגבי הפאנל של האמנות החזותית והמוזיאונים:
קודם כל הגיעו הרבה מאוד אנשים ורבים עזבו בגלל חוסר מקום. זו כבר הצלחה…
השילוב של אמנות חזותית ומוזיאונים (לא רק של אמנות) שהיה אילוץ שאיתו נאלצתי לחיות- היווה בעיה ופיזר קצת את הפוקוס.
הפער בקהל בין אנשי המוזיאונים והאמנים הורגש באופן בולט. שני ציבורים שלא מצליחים להבין זה את זה. פער עמוק בגישות, למרות שיש הרבה משותף…אנשי המוזיאון בכו על מר גורלם, האמנים ניסו לדבר על זכותם לקיים את עצמם ונוצר מתח צפוי בין הצדדים.
לי אישית היה מעניין לגלות שבמסמך של תנאי הסף להכרה על פי חוק המוזיאונים על 9 סעיפיו תפקיד המוזיאון הוא לקיים רמה נאותה, לשמר, לקטלג וכו’ אבל אין מילה אחת על תפקידו לרכוש אמנות מקומית! (יצירות מקור). זה נושא ששווה לדעתי להילחם עליו- הרכישה היא בעצם הכרה בחשיבות האמנות ותשלום לאמן. לדעתי צריך להתעקש על סעיף שהמוזיאונים לאמנות מחוייבים לרכוש עבודות אמנות כאחוז קבוע מהתמיכה שהמדינה מעבירה להם.
עלתה הצעה של גלית אילת להקים קרן להפקת עבודות. אמנים יוכלו להפיק באמצעות הקרן את העבודה המוצגת במוזיאון, או הגלריה ויתחייבו בהסכם חתום להחזיר את סכום ההפקה במידה והעבודה תימכר. הכסף יוחזר לקרן שתמשיך לממן הפקות של אמנים נוספים. לצד הסידור הזה- המוזיאונים יחוייבו לשלם שכר אמן.
שרית שפירא סיפרה שכשהיא עבדה במוזיאון ישראל הם החתימו (את אוהד מרומי אם אני זוכר נכון) על מסמך כזה. אני חושב שזה רעיון מעניין, רק שצריך לעמוד על המשמר: המוזיאוניים בצר להם- עלולים לאמץ את הרעיון מבלי המשכה של ההצעה- לחייב את המוזיאונים לשלם שכר אמן.
אולי צריך לקבוע סדרי גודל של תשלום מומלץ בדומה לסכומים המומלצים ע”י האיגודים בקולנוע? תעריפים כאלה מאוגדים בהסכמים בקנדה.
נושא שלא קיבל מספיק נפח הוא ההתייחסות לרוב רובם של האמנים: אמנים שלא נכנסו לפנתיאון. אמנים שעובדים שנים אבל לא קיבלו הכרה ממסדית, אמנים שיצירתם הם בגבולות שיח שונה, אמנים המציגים במקומות אלטרנטיביים מתוך בחירה וכו’.
דבר נוסף שעלה – תמיכת המדינה חשובה והכרחית, אך יש למצוא ערוצים נוספים שיביאו לכך שהתמיכה תגיע לאמנים עצמם (מלבד הפרסים, תמיכה בביאנלות וכו). לדוגמה: רכישה מסודרת של אמנות (לא רק ע”י המוזיאונים) ע”י המדינה וגם ע”י קרנות פרטיות.

מה דעתכם?