01/05/2023

“תשלום שכר אמן זה לא עניין של חמידוּת”

שיחה עם אברהם קריצמן (גלריה ברבור) על ההגיון שמאחורי דפוסי הפעילות של גלריות ציבוריות בישראל.

אברהם קריצמן הוא אמן ואוצר בגלריה ברבור בירושלים. שוחחנו איתו על הבעיות שנוצרות מתוך שיטת התקצוב של גלריות ציבוריות בישראל, ואיך זה קשור למצב שבו גלריות ציבוריות רבות אינן משלמות שכר אמן עבור השתתפות בתערוכה.

רוב האמנים בהלם כשהם שומעים שאנחנו משלמים שכר אמן, כי אין לנו שקל והם יודעים את זה. אני בתור אוצר או מנהל לא אוכל להתגאות במוסד אם אני יודע שהוא לא משלם לאמנים. 

תוכל לספר קצת על היחס של גלריה ברבור לתשלום שכר אמן?

אנחנו משלמים שכר אמן מאז שהגלריה הוקמה. לצערי אנחנו לא יכולים לשלם לפי תעריפון האיגוד, כי הגלריה הייתה נסגרת. אנחנו משלמים שכר אמן של 1200 ש״ח לתערוכה. אם יש תערוכה קבוצתית, זה צריך להתחלק למספר המשתתפים. זה סמלי, ובכל זאת רוב האמנים בהלם כשהם שומעים שאנחנו משלמים שכר אמן עבור השתתפות בתערוכה, כי אין לנו שקל והם יודעים את זה. יש אמנים שהתביישו להוציא לנו דרישת תשלום. עבורנו, תשלום שכר אמן זה לא עניין של חמידוּת. אנחנו לא עושים את זה מטוב ליבנו, אנחנו עושים את זה כי ככה צריך להיות – אמנים צריכים לדרוש ולקבל שכר אמן כשהם מציגים עבודה בגלריה ציבורית. אני בתור אוצר או מנהל לא אוכל להתגאות במוסד אם אני יודע שהוא לא משלם לאמנים. 

גלריה ציבורית מקבלת ממשרד התרבות תקציב בהתאם למספר התערוכות המוצגות בה. בברבור אנחנו צריכים בערך 12 תערוכות כדי להחזיק את הגלריה. אני חושב שזה המצב גם בגלריות האחרות בסדר הגודל שלנו. ככה נוצר קצב של תערוכה בחודש. זה קצב שמטרטר שדה שלם.

כאמן שהוא גם חלק מצוות שמנהל ואוצר גלריה ציבורית, תוכל לנסות להסביר איך בעצם נוצר המצב הזה שבו גלריות ציבוריות לא משלמות שכר אמן?

אני חושב שזה נובע קודם כל מחוסר קורלציה בין הקריטריונים שלפיהם משרד התרבות תומך בפעילות של גלריות ציבוריות, לבין האופן שבו גלריה באמת רוצה וצריכה להתנהל. גלריה ציבורית מקבלת ממשרד התרבות תקציב (בין היתר) בהתאם לניקוד שנצבר לפי מספר התערוכות המוצגות בה. לפחות אצלנו בברבור, אנחנו צריכים 12 תערוכות בשנה כדי להחזיק את הגלריה. ואני חושב שזה המצב גם בגלריות האחרות בסדר הגודל שלנו. ככה נוצר קצב של תערוכה בחודש. זה קצב שמטרטר שדה שלם. כולם צריכים לעבוד מהר מהר, האמנים לא מספיקים ליהנות מפירות העבודה שלהם כי התערוכה רק עלתה וכבר יורדת, הקהל לא מספיק להגיע ומבקש שיאריכו את התערוכה, ובגלל שהן עומדות מעט מדי זמן תערוכות לא מספיקות להשפיע על השדה. הלופ הזה נובע משיטת הניקוד.

יש עוד בעיה מובנית בשיטת הניקוד הקיימת – תערוכת יחיד מתוקצבת יותר גבוה, למרות שבקבוצתית צריך יותר כסף כדי לשלם לכל האמנים. 

יש עוד דוגמאות לדפוסי פעולה מלאכותיים כאלה?

דוגמא נוספת היא קטלוגים. לפי שיטת הניקוד של המשרד, הדבר הכי משתלם הוא להדפיס קטלוגים – אף שלא כל התערוכות בהכרח צריכות קטלוג. פשוט כי מקבלים על זה הכי הרבה ניקוד. אני לא אומר שצריך להפסיק לעשות קטלוגים, אבל כשלגלריה חשוב להדפיס עוד ועוד קטלוגים כדי לקבל ניקוד, צריך לזכור שזה מוסיף עוד הרבה עבודה לאמן, ושגם התקציב הזה לא מגיע אליו בסופו של דבר. ויש עוד בעיה מובנית בשיטת הניקוד הקיימת – תערוכת יחיד מתוקצבת יותר גבוה, למרות שבקבוצתית צריך יותר כסף כדי לשלם לכל האמנים. 

אין ספק שתשלום של שכר אמן צריך להיות תנאי לקבלת תמיכה מהמדינה. אם יקשיבו לגלריות יכול להיות שנראה קצת פחות תערוכות, אבל ישלמו למי שמציג וישמרו על התנהלות תקינה. יהיה ברור לכולם שכשעושים תערוכה זה לא על הגב של האמנים.

מה לדעתך צריך לעשות כדי לשנות את המצב?

קודם כל, אני מסכים עם האיגוד שהדרישה צריכה להיות קודם כלפי משרד התרבות ושינוי הקריטריונים לתקצוב ולא כלפי המוסדות, שטווח הפעולה שלהם מצומצם. אין ספק שתשלום של שכר אמן צריך להיות תנאי לקבלת תמיכה מהמדינה. אני יודע שבמשרד התרבות יש קשב, אבל אני לא יודע אם הקשב הזה מגיע ממש עד לרמת האיך בונים את התקצוב לגלריות. אם יקשיבו לאמנים ולגלריות יכול להיות שנראה קצת פחות תערוכות, אבל ישלמו למי שמציג וישמרו על התנהלות תקינה. יהיה ברור לכולם שכשעושים תערוכה זה לא על הגב של האמנים. ואגב, כשזה יקרה, אני חושב שהאיגוד יצטרך להיות אגרסיבי הרבה יותר בלוודא שגלריות ציבוריות יעמדו בכללים. שאמנים יידעו שהאיגוד יודע לשמור ולעמוד מאחוריהם עד הסוף אם מוסד ציבורי לא משלם להם שכר אמן. 

בישראל אנשים רוצים אמנות ותרבות. יש גלריה ציבורית בעמק חפר שמפוצצת בכל סוף שבוע, גלריה בכברי שמלאה באנשים. זו תעשייה שלמה שעומדת על בסיס אמנים שלא משלמים להם. למה המדינה לא מתקצבת את זה כמו שצריך? 

אתה עובד גם עם גלריות ציבוריות באנגליה. תוכל לספר קצת על האופן שבו הדברים מתנהלים שם מבחינת שכר אמן ותמיכה ציבורית?

באנגליה הגישה כלפי תשלום שכר אמן ממש קיצונית – אתה לא יכול לכתוב מייל שמבקש מאנשים לעזור לך במשהו אם אתה לא מודיע על תשלום באופן רשמי. כשלמדתי ברויאל קולג׳ האוניברסיטה שלחה מייל ״מישהו יכול לעזור באיזו מטלה קטנה?״ ומיד קיבלו מכתב מעורך דין של אחד הסטודנטים שאסור למוסד להציע עבודה ללא תשלום. 

project spaces מגישים שם בקשות תמיכה בפרויקטים לעיריות, למועצה האיזורית, לנשיונל לוטורי ולכל מיני עמותות ענק שמתקצבות תרבות. עם זאת, המדינה לא מתקצבת גלריות ציבוריות כמו פה. התרשמתי שזה יותר עניין של דרישה מקומית – במקומות שבהם גלריות ציבוריות צומחות מלמטה והציבור דורש תקציבים לאמנות – יש איך להשיג אותם. אני חושב שאולי בניגוד למה שאנחנו חושבים על עצמנו, בישראל אנשים רוצים אמנות ותרבות. יש גלריה ציבורית בעמק חפר שמפוצצת בכל סוף שבוע, גלריה בכברי שמלאה באנשים. לאמנות יש חלק משמעותי בתיירות הפנים בישראל. זו תעשייה שלמה שעומדת על בסיס אמנים שלא משלמים להם. למה המדינה לא מתקצבת את זה כמו שצריך? 

מחשבות על ““תשלום שכר אמן זה לא עניין של חמידוּת”

  1. חשוב מאוד
    לי יש גלריה פרטית משלי בירושלים
    הקהל הישראלי נהנה מאוד לצפות בציורים ובתערוכות אבל הוא לא הקהל שרוכש אמנות בירושלים בדרך כלל הקהל שרוכש מבוסס על תירות
    תמיד תהייתי למה אין תקצוב לגלריות הלא בסוף אני משמשת כסוג של מוזיאון פתוח לכלל הציבור וזה לא קל לשרוד את זה אשמח לקבל עוד פרטים על הטבות שניתנות לגלריות אין לי שום מידע בנושא תודה

  2. כתבה חשובה ונושא חשוב
    לצערי בשנים האחרונות לא קבלתי שכר אומן מאף גלריה/מוזיאון ציבורי שהצגתי בהם, למרות שהעיליתי כל פעם את הנושא.
    כולם.ן מדברים על בעיית התקציב. אני מאמינה שאכפת להם, אבל לדעתי הם לא נלחמים מספיק

  3. הי אורה. התקצוב האמור נוגע לגלריות ציבוריות של אמנות עכשווית – כלומר גלריות שהן עמותה רשומה, ושאינן פועלות למטרות רווח.

  4. אני אמנית 45 שנה והייתי מנהלת ואוצרת המשכן לאמנות בית מאירוב בין השנים 1980 עד 2000.
    במשכן לא גבינו תשלום לתצוגת תערוכה וגם לא על ההזמנה. לא היה תקציב לקטלוג לתערוכות והאמנים לא קבלו תשלום. לעומת זאת אני מציגה שנים תערוכות במקומות ציבוריים ובגלריות וכל פעם מחדש זה פרוייקט. האמן יוצר, משלם על חומרים – על שלושה שבועות תערוכה משלמים פר מקום. על ההזמנה משלמים. מסגור העבודות, הובלה של התערוכה, ואם עושים קטלוג במידה ותערוכה חשובה כמו 40 שנה זה באמת סכום עצום שמגיע לעשרות אלפי שקלים. אם האמן אינו עובד זה על חשבון תקציב הבית. וכמובן יחסי ציבור – שוב תפקידו של האמן. ואם רוצים עיתונא,י בדרך כלל האמן מביא איתו אם יש לו קשרים. מכירת עבודות גם כמעט ולא קיימת בעת התערוכה. אם מבקר אמנות כותב על תערוכה אז זה עלול להופיע לקראת סוף התערוכה (שלושה שבועות והופ זה נגמר) ואז באים מתערוכה לפני ורואים שהתערוכה פג זמנה. עדיין שואלים מה הרווחת בתערוכה הם לא מבינים כמה שולם בעבור התערוכה. בהולנד משלמים לאמנים תשלום חודשי על יצירתו. כמה מים יעברו בירדן עד שמשהו מהדברים האלו ייושמו גם בארץ?
    בהצלחה לעוסקים בדבר. סיפור קטן על הצייר אהרון גלעדי אשר אצרתי לו חמש תערוכות במשכן לאמנות אשר הקמתי ואצרתי שנתיים. הוא אמר שכאשר היה צעיר היה עושה תערוכות ברחבי הארץ של שנות החמישים וסוחב את כל העבודות לכל תערוכה. אמר עכשיו תורך. אכן עשיתי רבות למען האמנות ולמען אמני ישראל: יחזקאל שטרייכמן, יעקוב וקסלר, אפרים ליפשיץ תומרקין סטימצקי ועוד רבים רבים. אני מעבירה את המקל ומאחלת בהצלחה לכל המטפלים בימים אלו ובהצלחה.

  5. שלום, אני לי רמון אמנית, מרצה, מורה לאמנות. ואוצרת, תושבת נהריה. יחד עם בן זוגי האמן יצחק דה לנגה, מרצה לאמנות ואוצר, הקמנו בעיר מרכז תרבות, אמנות וחברה, והפעלנו בו גלריה משנת 2006 ועד סוף 2017. העלינו 8-10 תערוכות בשנה, במסגרתן קיימנו 4 מיפגשים בתערוכה: מפגש עם האמן ו 3 הרצאות
    בנושאים הנוגעים לתכנים העולים מהתערוכה. 4 תערוכות שהופקו והצגו לראשונה בגלריה נדדו ברחבי הארץ. הצגנו אמנים בכירים, אאוטסיידרס, וכאלה שהיו בראשית דרכם, מהארץ ומחו’ל.

    1. מנהל תרבות החל לתמוך בנו 4 שנים אחרי שהגלריה קמה. הקריטריונים לתמיכה היו סבירים חוץ מאשר בעיני:
    1. הצגת אחוז מסויים (לא נאמר איזה אחוז) של אמנים בכירים. (לא הוגדר מה היא בכירות? מעבר לאינטואיציה.) אני יכולה מצד אחד להבין את הטיעון, אין סיבה לתמוך בגלריה בפריפריה אם תציג אמנות מקומית לא ברמה מיקצועית. אלא שלגלריה מקומית יש אחריות גם מול הקהילה ואנחנו החלטנו וביצענו גם תערוכות “מקומיות” למשל: תצוגת צילומי הפסיפס הביזנטי של נהריה שהיה סגור אז לציבור ורפליקה של קטע מרכזי של הפסיפס מעשה ידי תלמידי ‘בית ספר אילנות לחינוך מיוחד’ בעיר. תערוכת אמן מקומי הלום קרב, תערוכת בוגרת טריה של מכללת אורנים, תערוכת צלמים צעירים שצילמו את ותיקעי ועוד.
    מנהל תרבות קיבלו זאת, או העלימו עין. הצגנו תערוכות של אמנים בכירים ששיתפו םעולה עם הפריפריה באופן מעורר הערכה! (וגם עם העובדה שהגלריה מציגה גם אמנים “מליגות אחרות”.)

    2. בעיה נוספת בעיני: מתן ניקוד גבוהה לקטלוג תוך דירוג גבוה יותר לפי מספר עמודים ומספר צילומים. מושג הקטלוג בעיני כבר מזמן צריך להעלם מהעולם. זו הכבדה תקציבית עצומה על הגלריה ו/או האמן. לקטלוגים אין ממש ביקוש. האמן משפחתו וחבריו יסתפקו בעותק אחד. לדעתי צריך לעודד גלריות לבנות אתר, עברית אנגלית ורצוי ערבית, לכל תערוכה מידע וצילומים. כך ‘הקטלוג’ יגיע לכל פינה בעולם.
    ולא יעלה אבק.

    …ועוד לא סיפרתי על ההרצאות, הקורסים, הסדנאות, החוגים, הפרויקטים הקהילתיים ושיתופי פעולה עם גופים בעיר וכל הגליל המערבי.

    מבקשת לציין את צוות המתנדבים שנרתמו לכל משימה. לגופים מסחריים שתרמו בהובלות חריגות. להדפסות חריגות, למי שנרתם לתרום כיבוד לפתיחה מיוחדת, למוזיקאים שפתחו כל תערוכה. לעורך עיתון מקומי שהכניס כמעט כל שבוע מידע על הקצה.
    תודה לציבור שהאמין ב’קצה’ וכינה אותו בית הכנסת החילוני של נהריה….ותודה גדולה לצוות מנהל תרבות, שלמרות סעיפי הביקורת שציינתי, הגדילו את התמיכה במשך השנים ואיפשרו לנו לשדרוד.

    זו היתה תקופה נהדרת (ו מאד מאד מאומצת!!!) של עשייה אינטנסיבית של 11 שנים, החל מ: 2006 עם פרוץ ‘מלחמת שלום הגליל השניה’ שהיתה בין הטריגרים להקמתה, ועד סוף 2017 כשכבר לא יכולנו לעמוד בחוק הנגישות ומעמסה הכלכלית.

סגור לתגובות.

0
    0
    מה הזמנתי
    אוי, אין כאן כלוםחזרה לחנות