״עד אבץ, רק כ-20% מתוך 185 עבודות באוסף של העיר נוצרו על ידי נשים״

במשך יותר משני עשורים מלווה צלילית בן נבט את תחום האמנויות בעיריית תל אביב-יפו, תחילה כיועצת ובהמשך כמנהלת המחלקה לאמנויות בעירייה. כשהחלה לעסוק בנושא, היא מספרת, ״הוועדה הייתה ועדה שמגיבה, לא יוזמת״. ממחלקה שהתמודדה בעיקר עם תרומות ובקשות להצבת אמנות שהגיעו מבחוץ, לאורך השנים, הייתה בן נבט שותפה לגיבוש מנגנון עירוני סדור הכולל את הסדרת עבודת הוועדה, מיפוי אוסף האמנות, תחזוקה וגיבוש מדיניות להצבת אמנות במרחב הציבורי. מדיניות זו קיבלה ביטוי פיזי בשנתיים האחרונות בפרויקט רחב היקף להצבת עשרות יצירות חדשות בעיר. בשיחה שקיימנו איתה לאחרונה היא מתארת את העבודה הנדרשת מאחורי כל הצבת יצירה חדשה בעיר – החל מבחירת האמן והמיקום, תהליך התכנון וניהול התקציב, ועד לאופן שבו האמנות משתלבת כחלק מהמרחב העירוני ומחיי היום-יום של תושבי העיר.

מוועדה מגיבה למדיניות עירונית

צלילית בן נבט החלה לעסוק בתחום האמנות במרחב הציבורי בעיריית תל אביב-יפו בתחילת שנות ה-2000. באותה תקופה כבר פעלה ועדה עירונית שכללה נציגים ממנהל ההנדסה ומאגף שפ״ע ולצדם אנשי מקצוע חיצוניים מתחום האמנות. בשנת 2005 מונתה בן נבט למנהלת המחלקה לאמנויות, שניהלה כבר אז אוסף של כ-160 יצירות שהוצבו ברחבי העיר. ״ירשתי מסה של עבודות אמנות וגם לא מעט סימני שאלה״, היא מספרת. מאחורי האוסף הרחב התגלה מחסור במדיניות סדורה, חומרי תיעוד וחוזים. אחד הצעדים הראשונים שעשתה היה לקבוע כי כל הצבה של יצירה מחייבת חתימה על חוזה מול האמן. החוזה הסדיר את זכויות היוצרים של האמן, אחריות העירייה לבטיחות ותחזוקה ואת האפשרות לשינוי המיקום בהתאם לצרכים עירוניים.

במשך שנים ובמקביל לעבודה השוטפת, ניסתה המחלקה לייצר מסגרת סדורה לבחינת השיקולים ולניהול האוסף. נקודת מפנה הגיעה עם עדכון החזון העירוני שפורסם בשנת 2017. חשיבות המרחב הציבורי ותפקיד האמנות בו קיבלו משנה תוקף עם הכנסת תחום התרבות אל סדר העדיפויות של החזון העירוני, ומהלך זה סיפק בסיס לחיבור בין אמנות במרחב הציבורי לבין מדיניות התכנון הרחבה של העיר. בעקבות החזון העירוני, בשנת 2019 החלה המחלקה לעבוד על מסמך מדיניות שנועד להפוך הצבות נקודתיות של יצירות שנשענו במידה רבה על פניות ותרומות ארעיות ללא תקציב קבוע, למסגרת עבודה מוסדרת. תהליך העבודה כלל מיפוי של אוסף האמנות הציבורית הקיים, זיהוי דפוסי פעולה ובחינת תהליך קבלת ההחלטות. במקביל, נערכה השוואה למסמכי מדיניות ברחבי העולם, כדי להבין כיצד מוסדר תחום האמנות ומה ניתן לאמץ או להתאים לתל אביב-יפו. ״ראינו בכל העולם התמודדות עם אותן בעיות – איך מציבים יצירת אמנות, מי מציב ומי מקבל את ההחלטות״, מספרת בן נבט.

במסגרת המחקר נערכו גם שולחנות עגולים וראיונות עם בעלי עניין, תושבים וגורמים עירוניים שהובילו בסופו של דבר לגיבוש עקרונות פעולה, הגדרות תפקידים, מנגנוני אישור ותקצוב. מסמך המדיניות העירוני הגדיר שש מטרות לאמנות במרחב הציבורי: יצירת סביבה תרבותית עשירה, מיצוב תל אביב כמטרופולין אמנותי, חופש ביטוי והעלאת נושאים לסדר היום, העצמת קהילות עירוניות, טיפוח נוף עירוני ויצירת מוקדי משיכה תיירותיים. ״הבנו שכדי למסד את נושא האמנות במרחב הציבורי בעיר, אאנחנו חייבים להתייחס אליו כאוסף״, אומרת בן נבט. בעקבות זאת, החל תהליך של תיעוד וקטלוג 180 עבודות האמנות שהוצבו בתל אביב-יפו עד שנת 2019 בתוכנה ייעודית ומיתוגו תחת השם ׳אבץ׳ (אמנות במרחב הציבורי), במטרה להנגיש את המידע בעתיד לציבור. לצד ניסוח המדיניות, עודכנו גם תהליכי הטיפול השוטפים בעבודות האמנות, באמצעות תכנית תחזוקה, בדיקות בטיחות תקופתיות ומעקב אחר תיקונים נדרשים. כך הפך נוהל חלקי למערכת של כלים שמסדירה לא רק את רגע הצבתה של היצירה, אלא את התיעוד, התחזוקה והניהול שלה לאורך חייה במרחב הציבורי.

בין שיקולים אמנותיים לאינטרסים עירוניים

לצד הסדרת המדיניות, נותרה שאלה הנוגעת לסמכות הוועדה ולתפקידה באיזון בין אינטרסים פרטיים, פוליטיים ועירוניים לבין המרחב המשותף. ההחלטות בתל אביב אמנם מתקבלות בעקבות המלצות הוועדה, אך בן נבט מדגישה כי מעמדה אינו דומה למעמדה של ועדת תכנון סטטוטורית וכי היא ועדה מייעצת בלבד. ״הייעוץ ניתן לראש העירייה, כך שהסמכות היא עדיין פוליטית, לכאורה״. עם זאת,  המחלקה ותהליכי הייעוץ פועלים תחת גיבוי מצד ראש העיר, שלדברי בן נבט מאפשר עצמאות אמנותית מקצועית.

חברי הוועדה החיצוניים פועלים בהתנדבות ולאורך התהליך עולות שאלות ביחס לחוות דעתם האמנותית נשקלת אל מול שיקולים עירוניים אחרים. במשך שנים חלק גדול מההצעות להצבת אמנות במרחב הציבורי בתל אביב הגיעו מתורמים, יזמים, ערים תאומות ונציגויות זרות, ולא מיוזמה עירונית. עם השנים, הקרקע הפכה למשאב מצומצם ומבוקש עוד יותר שנדרש גם עבור נתיבי אופניים, תחבורה ושירותים עירוניים. לכן, כיום עצם הנכונות לתרום פסל אינה בהכרח מצדיקה את הצבתו, היא מסבירה. בנוסף, ״השיקולים להצבת יצירת אמנות במרחב הציבורי מגוונים וכוללים ערכים אמנותיים, חשיבות היצירה ותרומתה לחיזוק האוסף, השפעתה על איכות המרחב הציבורי והקהילה, שיקולי בטיחות ועלויות תחזוקה.״

אחת הדוגמאות שמציינת בהקשר זה היא יוזמה של קרן מיתר ושאול ארלוזורוב, בנו של חיים ארלוזורוב, לקידום פסל שיתייחס לרצח ארלוזורוב במקום שבו התרחש, על הטיילת סמוך לרחוב ארלוזורוב. בעקבות דיאלוג עם התורמים ומשפחת ארלוזורוב, הוחלט לפנות למספר אמנים ולהציג בפניהם את הנושא. התקבלו מספר הצעות ולבסוף נבחרה על ידי הוועדה היצירה של דרורה דומיני. דומיני בחרה לתרגם את סיפורו של ארלוזורוב ואת חזונו להתפתחותה תל אביב באמצעות שכבות הקושרות בין הכורכר, הקמת העיר הלבנה וצמיחת המגדלים. כדי לשמור על הקשר הישיר להנצחת האירוע, נוסף תבליט ברונזה עם פניו של ארלוזורוב שאפשר גם לשמור על רצון התורמים להנצחתו וגם לשמור על עצמאותו של תהליך הבחירה האמנותי.

דוגמה נוספת למורכבות סביב הצבה מחדש של יצירת אמנות בעיר ארעה, לדבי בן נבט בעקבות עבודות השיפוץ והתחדשות אזור כיכר ביאליק. במסגרת העבודות עלה הצורך למצוא מיקום חלופי עבור היצירה ״תל אביב הקטנה״ של נחום גוטמן, שתוכננה עבור הכיכר. כחלק מעבודות השיפוץ והתחדשות האזור, נדרש היה לפרק את העבודה ולמצוא לה מיקום חלופי. במקרה זה, מספרת בן נבט,  נדרש תיווך בין גורמי העירייה ומשפחתו של גוטמן לאיתור מקום חדש עבורה. לאחר שיקום העבודה, נבחר עבורה המיקום בשדרות רוטשילד 1. אמנם מדובר בשטח פרטי פתוח, אומרת בן נבט, אבל כזה שיוצר קשר עירוני בין הפסיפס של גוטמן שנמצא במגדל שלום לבין מוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק.

המקום של האמנות בעיר

אחת התובנות שעלו ממיפוי האוסף הקיים, הייתה כי האמנות אינה מפוזרת באופן שוויוני מבחינה גיאוגרפית. ״בגלל ההיסטוריה, יש במרכז יותר פסלים״, אומרת בן נבט. ״בהתאמה למדיניות העירונית, אנחנו רוצים לייצר שוויוניות ולהעצים את אזורי המצויים בפיתוח, כמו מזרח העיר, דרום העיר ויפו״. כלומר, בחירת מיקום היצירה אינה נשענת רק על התאמתה למקום, אלא גם על שיקולים של חלוקת משאבים תרבותיים בעיר. פערים היסטוריים בין חלקי העיר, סדרי עדיפויות תרבותיים, התאמת היצירה למיקומה ומגבלות פיזיות והנדסיות הם רק חלק ממערכת השיקולים שנבחנת לפני כל הצבה.

הניסיון להרחיב את הפיזור הגיאוגרפי נתקל לעתים גם בהעדפות של אמנים ותורמים. ״כולם רוצים את שדרות רוטשילד״, אומרת בן נבט. מבחינת העירייה, העובדה שיצירת אמנות הוצבה בעבר במיקום מרכזי, אינה מבטיחה שתישאר בו. כאשר צרכים עירוניים מחייבים את העברתה, בחירת המיקום החדש נעשית בשיתוף פעולה עם האמן, אך גם בהתאם לסדרי עדיפויות ולצרכים עירוניים שמשתנים כל הזמן. השאלה המרכזית אינה רק היכן ניתן להציב יצירת אמנות, אלא היכן נוכחותה יכולה לתרום למרחב ולציבור.

ממסמך מדיניות אל המרחב הציבורי, או איך מציבים עשרות פסלים בעיר אחת?

המבחן המשמעותי למדיניות החדשה הגיע עם הצגת המדיניות לראש העיר בקיץ 2021. בן נבט הגיעה לפגישה במטרה לקבל אישור לתקציב שוטף על בסיס המדיניות המוצעת ובמקום זאת, התבקשה לקדם מהלך מרוכז להצבה של כ-30 פסלים. שלושת החודשים העוקבים הוקדשו להקמת המערך. בן נבט מספרת כי לצד בניית התקציב בעלות של כ-18 מיליון שקלים, היה צורך להקים מנגנון הפקה וניהול שלא היה קיים קודם לכן בהיקף כזה. החל בתהליך האוצרות ובחירת המיקומים, דרך תיאום הנדסי וביורוקרטי ועד הביצוע בפועל. הוועדה הורחבה ונבחרו 5 אוצרים כדי להשתתף בתהליך בחירת האמנים וללוות אותם לאורך התהליך. ״רציתי גיוון של בחירה וגם את הוויכוחים, כי הם מובילים לדיוק״, היא מסבירה. לצד המערך האמנותי, מונה גם מפיק ומנהל מקצועי שעבד מול האמנים, היועצים והחברה העירונית. 

במקביל החלו לאתר מיקומים שיתאימו להצבת הפסלים. בן נבט פנתה לגורמי התכנון בעירייה וביקשה שיציעו אתרים ואף נערכו סיורים ברחבי העיר. נאספו יותר מ-60 מיקומים אפשריים, אלא שהפער בין מיקום שנראה מתאים לבין האפשרות המעשית להציב בו פסל צמצם את הרשימה. רחבת מרכז מנדל בשדרות ירושלים למשל, נראתה כמקום מתאים, אלא שתחתיה מצויים חניון ותשתיות שלא מאפשרים את ההצבה. , לדברי בן נבט, הקול הקורא פורסם במכוון ללא רשימת האתרים. במקום להזמין את האמנים להציע את יצירתם עבור מיקום ספציפי בעיר, התבקשו האמנים להציע עבודות המתייחסות באופן רחב להיסטוריה, לתרבות או להווה החברתי של העיר. 

לאחר קבלת ההצעות, הועברו כלל המועמדויות לחברי הוועדה וכל אחד מהם התבקש לסמן כ-30 אמנים שנכון לדעתו לקדם. המועמדים שקיבלו את מספר ההמלצות הגדול ביותר המשיכו בתהליך. בנוסף להיבטים אמנותיים ואסתטיים, נכנסו לתהליך הבחירה גם שיקולים שנבעו ממיפוי אוסף העבודות הקיימות בעיר. אחת התוצאות שבלטו בהקשר זה הייתה הפער המגדרי. בן נבט מספרת כי מתוך כ-185 עבודות באוסף, רק כ-20% מהן נוצרו על ידי נשים, ובפועל מספר האמניות היה אף נמוך יותר מכיוון שחלקן יצרו כמה עבודות. לכן, בפרויקט זה הוגדרה שאיפה להגיע לחלוקה מאוזנת יותר בין נשים לגברים. המיפוי העלה גם כי באוסף לא הייתה עבודה של אמן מהחברה הערבית עד אז, ולכן נעשה מאמץ יזום להרחיב את הייצוג. ואכן, כחלק מהפרויקט הוצבו עבודותיהם של מחמוד קייס ושל נרדין סרוג׳י.

לאחר מכן, האמנים שנבחרו חולקו בין האוצרים המלווים ויחד הם המשיכו לפתח את עבודת האמנות ללא מיקום ייעודי שנקבע מראש. ״כמו פאזל״, מתארת בן נבט את תהליך השידוך בין המקום לעבודה שנעשה על ידי הוועדה בשיתוף עם האמן, תוך התייחסות לקנה המידה, לאופי היצירה ולמרחב סביבה. רק אז עבר כל פסל לבחינה הנדסית ולתיאום הצבתו מבחינת משקל, יסודות, תשתיות תת קרקעיות נדרשות ואפשרויות ביצוע באתר. בסוף התהליך הוצבו 28 עבודות חדשות ולצידן 8 עבודות קיימות שהוצבו מחדש, כך שהפרויקט כלל מעל ל-30 עבודות ברחבי העיר. לדברי בן נבט, מימון הפרויקט מהתקציב העירוני אפשר לוועדה לבחור אמנים ועבודות על בסיס שיקולים מקצועיים ולהגן על הבחירה שנעשתה.

הניסיון בפרויקט חיזק אצל בן נבט את החשיבות של שילוב האמנות בשלב מוקדם יותר של התכנון העירוני כך שיקודם במקביל לתכנון ופיתוח המרחב העירוני. לדבריה, נעשים כיום ניסיונות לשלב אמנות בתהליכי התכנון של מרחבים עירוניים המצויים בפיתוח דוגמת קמפוס נווה שאנן ובאתרים שונים סביב הרכבת הקלה והמטרו. כך, ניתן יהיה להתייחס לאמנות הציבורית כחלק ממרכיבי המקום, ולא כתוספת שמוצבת בו בדיעבד.

הצבת הפסל היא רק ההתחלה

מנסיונה של בן נבט, הצבת העבודה היא רק שלב אחד בתהליך ארוך. סוגייה חשובה לא פחות היא כיצד שומרים על היצירה ומתחזקים אותה. לתפיסתה, אחריות העירייה אינה מסתיימת עם הצבת הפסל, אלא כוללת את התחזוקה והבטיחות שלו לאורך זמן. מרגע שהיצירה מוצבת בעיר, היא נכנסת לשגרת תחזוקה המתמודדת עם ניקוי, תיקונים, ונדליזם, גרפיטי וכשלים בטיחותיים. כיום, לדבריה, קיים תקציב שוטף שנע בין מיליון למיליון וחצי ש״ח בשנה לתחזוקת אוסף הפסלים העירוניים בשיתוף עם אגף שפ״ע, כאשר המחלקה לאמנויות מגדירה בתכנית העבודה אלו מהעבודות דורשות טיפול.

המעקב אחר מצב העבודות מתקיים בכמה דרכים. מדי שנה, מהנדס שאחראי על בטיחות היצירות בודק כשליש מהאוסף העירוני, כך שהאוסף כולו עובר בדיקות מחזוריות. לכך מצטרפות קריאות נקודתיות שמתקבלות דרך המוקד העירוני וזיהוי של כשלים בשטח על ידי עובדי המחלקה. כאשר מדובר בתיקון רחב היקף, מימון הטיפול אינו נעשה מהתקציב השוטף אלא באמצעות תב״ר (תקציב בלתי רגיל) שמוגש בהתאם להערכת התיקון הנדרש. בעקבות הפרויקט האחרון, ביקשה בן נבט להרחיב את תקציב התחזוקה השוטף, מתוך ההבנה כי הרחבת האוסף תחייב את הגדלת המשאבים הנחוצים לטיפול בו. ״על הפסל של פולה ודוד בן גוריון למשל, מופיע גרפיטי בלי סוף״, מספרת בן נבט, ״אנחנו מנקים אותו כל הזמן״. הפופולריות של הפסל והמפגש האינטנסיבי שלו עם תושבים ועוברי אורח הופכים את התחזוקה שלה לחלק בלתי נפרד מהצלחתה כאמנות ציבורית.

הטיפול הפיזי הוא רק היבט אחד של האחריות העירונית כלפי היצירה, מוסיפה בן נבט. אתגר שאינו מטופל באותה מידה הוא ״התיווך של הפסל לחוויה האזרחית״. עצם הצבתה של אמנות ציבורית במרחב אינה מבטיחה את השפעתה עליו. אחד הצעדים שמתבצעים כיום בהקשר זה, הוא הרחבת המידע הזמין לצד העבודות לעברית, אנגלית וערבית ושילוב קוד QR המפנה למידע נוסף. כמו כן, נבנתה מפה אינטראקטיבית של האוסף הכוללת מידע על הפסלים והצעות למסלולים עצמאיים ברחבי העיר. 

צעד נוסף שבן נבט מציינת הוא עריכת סדנאות ופעילויות אמנות וציור לילדים, שאותן היא שואפת להרחיב לכדי שיתוף פעולה מתמשך עם בתי ספר העירוניים, כך שהפסל המצוי באזורם יהפוך לחלק מהיכרות הילדים עם העיר ולא רק כפעילות חד פעמית. פעילויות אלה קשורות בתפיסה הנוגעת ליחס שבין האמנות הציבורית לקהילה. במשך שנים המודל הנפוץ להצבת אמנות במרחב היה מוכתב מלמעלה, אך כיום מתפתחת גישה המבקשת לחבר בין האמנות והתרבות לבין מערכי הקהילה העירוניים. בן נבט מתארת גם את האפשרות לקדם גם דיאלוג עם התושבים, לא כדי שיכריעו בשאלות מקצועיות, אלא כדי שהידע שלהם על המקום, צרכי הקהילה והזהות המקומית יוטמעו בתהליך היצירה. במובן הזה, הנגשת האמנות אינה מסתכמת בהוספת שילוט ומידע, אלא בניסיון להפוך אותה לחלק מהאופן שבו התושבים מכירים את סביבתם, משתמשים בה ומפתחים כלפיה תחושת שייכות.

האם מתוכננים פרויקטים נוספים בסגנון אב״ץ? 

לדברי בן נבט, הצבת פסלים חדשים בעיר תימשך. לא באותו היקף, שהיה גדול בכדי לפצות על תקופה ארוכה בה הוצבו מאט מאוד פסלים, אלא בהתאם לצרכי העיר  – פיתוח סביבות ושינוים אורבנים, העצמת קהילו, ותמיכה ביוצרים ואומנים בהלימה עם חזון העיר. מאז השלמת הפרויקט האחרון הוקצה תקציב להחלפת כל שלטי הפסלים לשלוש שפות וברקוד למפה הדיגיטלית של פסלי החוצות, ובימים אלו מגבשת המחלקה מאגר מיקומים חדש עבור פסלים נוספים שיוצבו במהלך השנתיים הקרובות.