מה אפשר ללמוד מהמאבק לתשלום שכר אמן בפולין

רפל יעקבוביץ׳ הוא אמן ומורה באקדמיה לאמנות בפוזנן. בשנת 2014-3 היה רפל בין יוזמי ומקימי ״הפורום האזרחי לאמנות עכשווית״ – התאגדות של אמנים עכשוויים מרכזיים בפולין, שהובילה לחתימת הסכם היסטורי בין נציגות האמנים לגלריות הציבוריות המובילות בפולין, המחייב את הגלריות בתשלום שכר אמן.

במהלך ביקורו האחרון בארץ, שוחחנו עם רפל על תובנותיו מהמאבק המוצלח לתשלום שכר אמן, ועל השפעת המהפכה המשטרית בפולין על חיי האמנים ועל תחום האמנות בארצו.

הי רפל, תוכל לתאר לנו את הרגע שבו החל המאבק לתשלום שכר אמן בפולין?

הכל התחיל מזה שאמנים מעולים בפולין – כאלה שהשתתפו בתערוכות במוסדות הכי טובים – פשוט הבינו שהם לא מצליחים להתקיים. אם ביקשת שכר על השתתפות בתערוכה גדולה בגלריה ציבורית אמרו לך שמספיק הכבוד על כך שמוסד יוקרתי מציג את העבודות שלך. מנהלי המוסדות האלה הניחו כנראה שאחרי שאתה מציג אצלם את העבודה שלך בחינם, ערך העבודה עולה ואתה יכול למכור אותה בגלריה מסחרית. זה לא המצב – השוק בפולין די קטן ורוב העבודות לא באמת נמכרו. זה הגיע לסיטואציה שהרבה אמנים ממש מעולים הפסיקו לעשות אמנות מתוך מצוקה כספית. הבנו שצריך לעשות משהו כדי לשנות את המצב, כך שלפחות בגלריות הציבוריות ישלמו שכר לאמנים.

מה היה הצעד הראשון שלכם?

הבנו שאנחנו צריכים לעשות את זה ביחד עם הגלריות, ביחד עם האוצרים, ביחד עם מבקרי האמנות. זה לא מאבק רק של אמנים אלא של כל מי שקשור לאמנות עכשווית בפולין, כל מי שחשוב לו שהאמנות הפולנית תמשיך להתקיים ברמה גבוהה. זה עניין משותף, כי אחרת אמנים טובים לאט לאט פשוט עוזבים את התחום. פנינו לכל המנהלים של הגלריות הציבוריות, קיימנו פאנלים וכנס. הם הבינו שאי אפשר להמשיך ככה יותר – לא יתכן שכל הצוות העובד בגלריה ציבורית מתפרנס מיצירתו של האמן, חוץ מהאמן עצמו. השלב הבא היה לארגן שביתה. הצלחנו לשכנע את המנהלים של הגלריות הציבוריות הכי מרכזיות שיצטרפו אלינו לשביתה של יום אחד – יום בלי אמנות. זו הייתה המחשה מה יקרה אם לא יתחילו לשלם שכר אמן עבור השתתפות בתערוכות בגלריות ציבוריות. פשוט לא תהיה יותר אמנות בפולין. השביתה הזו יצרה אפקט גדול – היא הגיעה למהדורות החדשות בטלוויזיה. גם גלריות מסחריות הצטרפו לשביתה. 

אם הגלריות המרכזיות השתתפו בשביתה בעצמן, מול מי בעצם שבתתם?

השביתה הייתה מול הגופים שמתקצבים את הגלריות הציבוריות בפולין – משרד התרבות והעיריות. היא הייתה אפקטיבית מאוד, והיא חוללה שינוי תודעתי. זה היה הרגע שבו כולם הבינו שהתקופה שבה לא משלמים לאמנים עבור השתתפות בתערוכה במוסד ציבורי, נגמרה. עד אותו רגע, אם הייתה איזושהי בעיה בתקציב לתערוכה הדבר הראשון שהיו מקצצים זה את שכר האמן. מאותו רגע כולם הבינו שצריך למצוא דרך אחרת – אולי לעבוד עם תקציב קטן יותר או למצוא עוד תקציבים, אבל שאי אפשר יותר לא לשלם לאמנים. הצלחנו לחתום על חוזה לתשלום שכר אמן עם הגלריות הציבוריות הכי חזקות בפולין – עם הגלריה הלאומית בוורשה, עם הגלריה העירונית בפוזנן, עם המוזיאון לאמנות בלודז׳ ועם המוזיאון לאמנות מודרנית בוורשה.

בעקבות זאת גם הרבה גלריות קטנות יותר הצטרפו להסכם. הן שילמו שכר אמן צנוע יותר מזה שסוכם עם הגלריות הגדולות, וזה היה בסדר כי התקציב שלהם היה קטן יותר. זה פשוט היה עניין של החלטה – גם של מנהלי הגלריות, אבל גם של האמנים שהחליטו שהם לא מציגים יותר בגלריות ציבוריות שבהן לא משלמים שכר אמן.

איך נראה התעריפון שפרסמתם?

התעריפון שלנו חילק את התשלום לשלושה קריטריונים: תשלום לתערוכת יחיד, 3000 זלוטי (2645 ש״ח); תשלום להשתתפות בתערוכה קבוצתית עם עבודה קיימת, 700 זלוטי (600 ש״ח); ותשלום להצגת עבודה חדשה בתערוכה קבוצתית – 1400 זלוטי (1234 ש״ח). אני כמובן לא צריך לומר שאי אפשר לחיות מהסכומים האלה. שכר האמן הזה לא פותר את בעיות הפרנסה של האמנים – אבל כשיש שכר קבוע על השתתפות בתערוכות זה משנה את כל ההרגשה. זה נותן אוויר. וזה גם מייצר שוויון. זו אפשרות לאמנים שמציגים ורציניים במה שהם עושים להרוויח משהו מאמנות, כך שגם אמנים שהוריהם אינם עשירים או שאין להם משרה באקדמיה יכולים להחזיק מעמד.

מה התובנה החשובה ביותר שאתה יכול להעניק לנו מנסיון המאבק שלכם?

אני חושב שהאתגר הכי גדול הוא שבשדה האמנות הרבה פעמים כל אחד מסתכל על עצמו, על העניינים שלו. צריך היה להבין שיש כאן עניין משותף של כולנו ולפעול ביחד. היה לנו אתגר להתעלות מעל כל מיני סכסוכים ישנים שתמיד יש בין אמנים ואוצרים. היה גם צורך להתגבר על הרצון להציג תחושה שאצלך הכל בסדר, שאתה מצליח, ולא לדבר על המצב האמיתי שכולם סובלים ממנו. כשהתחלנו לדבר גילינו שכולנו במצוקה, גם האמנים הכי מרכזיים סבלו מזה שלא משלמים שכר אמן. דבר שני הוא להבין שזה לא מאבק רק של האמנים. זה מאבק של כל מי שאמנות עכשווית חשובה לו. כי בלי אמנים אין גם גלריות, אוצרים, עיתונאי אמנות. אין כלום.

כל המהלך הזה קרה לפני עליית הממשלה הלאומנית ולפני מהפכה המשטרית בפולין. מה המצב היום? 

בפולין חלק מהגלריות הציבוריות קשורות ישירות למשרד התרבות, וחלק מהגלריות הציבוריות קשורות לעיריה. מה שנשאר לנו היום אלו בעיקר גלריות שקשורות לעיריות, גלריות ציבוריות שבהן למשרד התרבות הפולני אין כל כך השפעה. המשרד לא יכול לקבוע מי ינהל את הגלריות העירוניות, כי זו עדיין החלטה של ראש העיר. האמת היא שכשעלתה הממשלה חשבנו שאמנות עכשווית תיתפס בעיניהם כשדה שולי שאף אחד לא מבין בו, ושזה לא ישנה להם כל כך מי מנהלי הגלריות. טעינו. שר התרבות החדש החליף כמעט את כל מנהלי הגלריות הציבוריות. הרמה המקצועית ירדה מאוד. אמנים ואוצרים לא הכריזו חרם על המוסדות, אבל פשוט כבר אף אחד לא רוצה להשתתף בתערוכות בגלריות הציבוריות האלה. מה שנשאר בוורשה זה מוזיאון לאמנות עכשווית שבו האוצרת המקצועית נשארה, כי הגלריה קשורה לעירייה. הרבה אוצרים פולנים שלא רצו לקחת חלק בתערוכות לאומניות נמצאים היום במצוקה כי דחקו אותם החוצה. מי שיכול היה עזב את פולין, ומי שלא עזב עבר למוזיאוני טקסטיל ועיצוב, או תחומים אחרים שאליהם הפרויקטים הלאומניים עוד לא הגיעו. 

לאמנים לא-לאומנים יש כיום הרבה פחות אפשרויות להציג בגלריות ציבוריות. אנחנו כמעט לא יכולים למכור עבודות לאוספים של מוסדות ציבוריים, וגם קשה הרבה יותר לאמן לא-לאומן לקבל מענקים ומלגות של משרד התרבות. התקציבים עצמם לא נפגעו, ואולי הם אפילו גדלו כי למנהלי הגלריות החדשים יש קשרים טובים למשרד התרבות. אבל לאמנות הלאומנית שמוצגת כיום בגלריות הציבוריות באים הרבה פחות אנשים. לגלריות האלו היה פעם קהל גדול וקבוע. הקהל הזה הפסיק לבוא.