בכתבה אודות תערוכתו החדשה של אלי פטל במוזיאון בת-ים (גלריה, 21.6) מדברת אוצרת התערוכה, הילה כהן שניידרמן, על נושא תשלום שכר האמן בתערוכות במוזיאון, על השפעת פעילות האיגוד בנושא, ועל מצב שכר האמן בישראל בכלל. מוזיאון בת-ים בניהולה של עפרי עומר ותחת אוצרותה של הילה היה אחד הראשונים שהכריז, בעקבות תעריפון שכר האמן של האיגוד, על תשלום שכר אמן קבוע למשתתפים בתערוכותיו.
מתוך הכתבה –
“בימים שבהם מוסדות מוזיאליים מתמודדים עם בעיות תקציביות קשות ועולם התרבות על סף גסיסה, עולות בראיון עם פטל ועם כהן־שניידרמן שאלות בקשר למימון תערוכות. בחלק מהמוזיאונים, האמן תורם את היצירות ולא מקבל שכר…
לדברי כהן שניידרמן, בתערוכה הנוכחית היה סעיף של שכר אמן, שנקבע בהתאם להמלצות של איגוד האמנים ולקריטריונים של מפעל הפיס. “שכר אמן צריך להיות מעוגן ומוסדר. כיום, גם לאחר ההמלצות החדשות מטעם איגוד האמנים הפלסטיים, שכר האמן לא מאפשר לאמנים להתפרנס מהשתתפות בתערוכות. מצד אחד זה מהלך חשוב, שכבר מתחיל להפוך לנורמה, ומצד שני זאת מכבסה טריקית ומסוכנת כי אין התאמה בין מספר השעות שאמן עובד בפועל לבין הסעיף התקציבי ‘שכר אמן'”.
כהן־שניידרמן מוסיפה: “אני מאמינה שראוי שאמנים יקבלו שכר חודשי בזמן שהם עובדים על תערוכה, כדי שיוכלו להתפנות לעבוד עליה. אם אני מצפה מאמן או אמנית למחויבות כזאת, צריך לאפשר להם לעשות את הדבר הזה. אנחנו מוכרחים למצוא מודל חדש, שנותן ערך לעבודה של אדם — לא לערך הסחיר של עבודת האמנות אלא לעבודה של האמן והאמנית. מנגנון שיסייע לאמנים להתקיים בכבוד”. לדבריה, המושג “שכר אמן” מסולף היום. “זה משהו מערכתי שחייב להשתנות, כי כרגע אין למוזיאונים, שבעצמם נאבקים כדי לשרוד, יכולת לשלם שכר אמן. המערכות הממשלתיות והתרבותיות לא עצרו לשאול את השאלה הזו. היום ברור שאמנים לא יכולים להתפרנס ממכירת העבודות שלהם והמשך התפיסה הזאת יהיה בגדר עצימת עיניים”.