מעין נבו, מרכזת הפרויקטים האמנותיים במחלקה לאמנויות בעיריית תל אביב-יפו, פרסמה לאחרונה, במגזין “שפת רחוב”, מאמר קצר ומאיר עינים אודות ההיסטוריה של ועדת הפסלים העירונית של תל אביב, האופן שבו נבחרים ומוצבים פסלים וגם, בין היתר, השפעת הרכבת הקלה על עבודות קיימות.
מתוך המאמר –
“הבקשה להזיז פסלים עקב פיתוח עירוני הפכה לדבר שבשגרה, במיוחד בשנים האחרונות עם בנייתה של הרכבת הקלה בעיר. בשנת 2007 החלו להתקיים דיונים סביב העתקות פסלים בתוואי הרכבת, כאשר על הוועדה למצוא לפסלים מיקום חדש בתיאום עם האמן. לרוב מנסה הוועדה הוטלה המשימה להשאיר את הפסל באזור בו הוצב לראשונה ואם לא ניתן הדבר, להציבו באזורים בעיר בהם אין ריכוז גדול של פסלים. בחלוקה גסה מאוד הפסלים בעיר פרוסים באופן הבא: צפון – 35 פסלים, מרכז – 101 פסלים, מזרח, דרום ויפו – 50 פסלים.
תוואי הקו האדום של הרכבת הקלה הצריך את העתקתם של ארבעה פסלים (“מעיין” מאת דינה כהנא גלר, “תוף” מאת דליה מאירי, “קונכייה” מאת משה ציפר ו”הרכבת האחרונה מיפו לירושלים” מאת יגאל תומרקין), ותוואי הקו הירוק צפוי להביא למעברם של עוד ארבעה. חלק מהפסלים נדרשים להעתקה כיוון שמקום הצבתם הופך לאתר התארגנות של הרכבת למשך כמה שנים טובות. מעניין לציין כי באופן מפתיע גילינו שהפסלים שעברו במסגרת הקו האדום זכו למיקום הרבה יותר אטרקטיבי ומתאים וכיום הנראות שלהם הרבה יותר נכונה ואסתטית. כמו כן, במהלך העתקתם התאפשר לנו לשפץ אותם, לצבוע במידת הצורך או לייצר להם בסיס חדש, ולהביא אותם באופן כללי למצב שימורי הרבה יותר טוב. כולי תקווה כי כך יהיה גם עם ההעתקות של הקו הירוק. יחד עם זאת, אין לדעת כמה זמן יוכלו להישאר במיקומם הנוכחי כיוון שהעיר מתפתחת כל כך מהר עקב גידול האוכלוסייה ושינויים בצרכים, כך שהדינמיות מנצחת כל הצבה מוצלחת.”