שרה דליידן היא אמנית ויועצת לפרויקטים של אמנות ציבורית. היא חיה ועובדת בלוס אנג׳לס, ובארבע השנים האחרונות פיתחה וניהלה עבור עיריית סנטה מוניקה את פרויקט האמנות הציבורית הניסיוני ״Art For Recovery״. הפרויקט נועד לטפוח שיתופי פעולה בין אמנים לבין קהילות, עסקים וארגונים שונים ברחבי העיר. במסגרת הפרויקט התבצעו כ-82 פרויקטים בסך של 2 מיליון דולר ובמעורבות של 575 אמנים. בראיון שערכנו עמה לאחרונה שיתפה אותנו שרה בתובנות מהפרויקט ומנסיונה כיועצת בפרויקטים של אמנות ציבורית ברחבי העולם.
הי שרה, מאיפה מגיע העניין שלך באמנות במרחב הציבורי?
השאלה שמעסיקה אותי היא איך אנחנו מתחברים לאדמה שיש לנו. הגופים והשפות שלנו אמנם נפרדים, אבל האדמה מחברת אותנו. באמריקה יש הרבה התנגדות להשקעה במרחבים ציבוריים. יזמים רק רוצים לבנות עוד, ותמיד עולה השאלה מי מחליט? למה שמישהו אחר יקבע איך השטח הזה יראה? זה אתגר גדול, אבל אני חושבת שאנחנו חייבים לשמור על המרחבים הציבוריים שיש לנו ולייצר עוד מרחבים כאלה, אחרת השוק הפרטי יבלע הכל.
למה חשוב שתהיה אמנות במרחב הציבורי, לדעתך?
אמנות יודעת לייצר מרחבים פעילים ומעניינים, אנשים פוגשים בהם אנשים שונים שחיים באותו מרחב. אני מאמינה שאנחנו צריכים מרחבים ציבוריים טובים כדי להכיר את השכנים שלנו, כדי למחות, כדי להיות מעורבים בחברה שבה אנחנו חיים. זה כמו שריר שצריך לטפח, אחרת המוח מצטמצם. אני חושבת שאמנות במרחב הציבורי היא כלי מצוין לפתרון בעיות. היא מאפשרת לעיריה או למוסד ציבורי להכיר באמת את המשתמשים בשטחים הציבוריים, לשמוע את הצרכים שלהם, ואז להשתמש ביצירתיות של אמנים כדי לתת פתרונות מקוריים ומעוררי השראה. גדלתי באיזור כפרי מחוץ למילווקי, ובסביבה הזו אנשים לא הלכו למוזיאונים, כך שאמנות ציבורית הייתה המפגש הראשון שלי עם אמנות. אמנות במרחב הציבורי מגרה את הדמיון בתוך המרחבים שבהם אנחנו חיים, היא מגלה לנו מה עוד אפשרי, ומאפשרת להיות סקרנים כלפי אנשים שונים מאיתנו, מבלי לחשוש.
איך את מגדירה את הפרקטיקה שלך?
אני אמנית. יש לי היסטוריה כמורה, ואני מגיעה מרקע של מיומנויות חברתיות. העבודה שלי הרבה פעמים היא להביא אנשים מקהילות ורקעים שונים לחדר אחד, כדי ליצור שיחה שכנראה לא הייתה מתקיימת ללא פרויקט אמנות בשכונה שלהם. אני מנסה לגרום להם להבין שהם חולקים משהו, שיש להם מכנה משותף. אני מלווה אמנים בעבודה מול הקהילה, מול השכנים, ועובדת איתם על יצירת שיחה כבר בשלבים הראשונים. הרעיון הוא למוסס התנגדויות, לשתף פעולה, לא להנחית בסוף משהו שהשכנים לא רוצים ולא היו מעורבים בו. זה תהליך מורכב. המטרה היא לשוחח, להקשיב, ובכל זאת להציע בסוף את הפתרונות והרעיונות של האמנים, רעיונות שהשכנים כנראה לא היו בוחרים בעצמם ללא התהליך הזה.
העבודה שלך גם כרוכה בגיוס תקציבים ציבוריים. איך את מתווכת לקבלי החלטות בעירייה את הערך של אמנות במרחב הציבורי?
מקבלי החלטות יודעים להבין את האימפקט. כשמשקיעים באמנות ציבורית טובה, פתאום יותר אנשים הולכים ברחוב, פתאום התחושה בפארק בטוחה יותר ויש יותר מסחר ברחובות. מה שמניע את מקבלי ההחלטות זה לא בהכרח החוויה של האמנות, אלא התחושה שהמרחב הציבורי הפך לבטוח וטוב יותר, שהתושבים מרוצים. פוליטיקאים מתעניינים במי יצביע להם, ואני תמיד אומרת להם – מי שיצביע לכם הם שכנים. הרבה פעמים אחרי אירוע או הצבה אנשים אומרים לי – אני פתאום מרגיש שמקשיבים לי, שרואים אותי, שהעיר לא נגדי, שאני שייך לפה. אני תמיד מזמינה את מקבלי ההחלטות לאירועים האלה כדי שיראו וירגישו את זה בעצמם.
את יכולה לספר על הפרויקט שהובלת בסנטה מוניקה?
הפרויקט בסנטה מוניקה החל בקורונה. בעיר יש תקציב גדול לאירועים אמנותיים במרחב הציבורי, ובזמן הקורונה אי אפשר היה לעשות עם התקציב הזה כלום, כי לא ניתן היה לקיים אירועים. הוזמנתי כדי למצוא דרך יצירתית להשתמש בכסף הזה באופן שיתמוך באמנים ויעודד את הכלכלה המקומית. מה שקרה בסוף הוא שיצרנו מודל חדש שמותח מאוד את מה שפרויקטים מסורתיים יותר של אמנות במרחב הציבורי, כמו ״אחוז לאמנות״, יכולים לעשות. הפרויקט הזה נמשך גם היום.
איך הפרויקט התפתח?
הכוונה המקורית הייתה להפעיל תכנית מענקים רגילה – העיריה נותנת לאמן מענק, הוא עושה משהו, ובסוף מדווח לעירייה מה הוא עשה. אבל הקורונה הייתה רגע שבו אף אחד לא הבין מה קורה, וחשבתי שזה מאפשר לעשות נסיונות. ברוב הפרויקטים של אמנות ציבורית מתרחש אחד משני תהליכים – או שמפרסמים קול קורא, והאמן צריך להגיש הצעה. או שאמן רק שולח תיק עבודות, בלי לצרף הצעה קונקרטית, ועל בסיס זה הגוף המזמין מחליט. אני מעדיפה את המודל השני, כי הוא לא דורש מהאמנים עבודת הכנה בחינם. אבל רציתי לקחת אותו צעד קדימה. החלטנו פשוט לפרסם קול קורא מינימלי לרעיונות. זה היה טופס פשוט מאוד עם מקום לכתוב את השם שלך ורעיון – מה היית רוצה שיקרה בשכונה שלך? המגיש גם לא בהכרח צריך להיות זה שיבצע את הרעיון. הפצנו את הקול הקורא ותוך כמה ימים הגיעו מאות פניות. המון אנשים הציעו דברים. זו התגלתה כדרך מעולה לפגוש את האמנים, השכנים היצירתיים ואת יזמי התרבות של סנטה מוניקה. אנשים שיוזמים אירועים, שעושים דברים, שמפעילים חללים מעניינים. בעקבות הפניות הרבות, החלטנו לשמור את הקול הקורא פתוח כל הזמן, בלי דדליין. בארבע השנים האחרונות זה פשוט היה מקום שאפשר לזרוק אליו רעיונות. אנשים התחילו להרגיש שהעיר מקשיבה להם, שיש להם מקום להציע הצעות, לא רק להתלונן. אני חושבת, דרך אגב, שכל מחלקה בעיריה צריכה לעשות את זה, לא רק בהקשר של אמנות במרחב הציבורי.
מה עשית עם ההצעות האלה?
אחת לשבועיים עברתי על כל הרעיונות החדשים שהגיעו, ואחת לחודש הצגתי את כל הרעיונות בפני פאנל קבוע שהרכבתי. הוא כלל חמישה אנשים – אמנים, אוצרים ואנשים מהעירייה. חברי הפאנל קיבלו תשלום כדי לעבור יחד איתי על כל הרעיונות ולדרג אותם. מכיוון שזו לא הייתה ועדה שנפגשת פעם אחת כדי לבחור פרויקטים, אלא תהליך מתמשך, היה לנו הרבה זמן לדבר ולחשוב ולתכנן. התהליך הממושך הזה היה משמעותי מאוד. לפעמים הרעיונות התאימו לנו והתקדמנו איתם, אבל לפעמים חשבנו ״אולי זה לא רעיון שמתאים לנו, אבל העמותה הזו או העסק הזה יכולים להיות שותף טוב.״ הרבה פעמים פשוט חיברנו בין מוסדות לאמנים, או בין שכנים לאמנים, או בין רעיונות דומים שיכלו להרוויח אחד מהשני ולעבוד ביחד. לפעמים עזרנו להם לאתר תקציבים. המטרה שלנו הייתה ליצור צוותים יצירתיים טובים. גם בפרויקטים שנתנו להם תקציב, לא רצינו להסתפק רק בפרויקט או אירוע חד פעמי, אלא חשבנו יחד איך לייצר שותפויות מתמשכות.
אז בחרתם בעצם שותפות, לא פרויקט?
כן, זה אחד החידושים של הפרויקט. פיתחנו בשביל זה כלי חדש – חוזה בין העיריה לאמן שנמשך כמה שנים. בתכנית מענקים רגילה, נותנים למישהו תקציב לפרויקט וזהו. מכיוון שאנחנו התמקדנו בבניית שותפויות, חיברנו בין אמנים לארגונים או בין תושבים לאמנים, ואמרנו להם – תקשיבו, אנחנו ניתן לכם חוזה של שלוש שנים עם העיריה, ואתם יכולים לקבל עד 250 אלף דולר, אבל אתם לא צריכים להגיד לנו עכשיו מה תעשו. על בסיס הרקורד שלכם אנחנו חושבים שאתם מתאימים, ובשלב הראשון פשוט תקבלו שותף. אנחנו יכולים לשדך לכם רעיון מהמאגר, או שאתם יכולים לחשוב על משהו. בכל אופן יש לכם כבר חוזה. כשיגיע הרעיון המתאים, נוכל לשלם לכם מהר. מרגע שהחוזים התמקדו בשותפות ולא בפרויקט ספציפי, זה איפשר לנו המון גמישות.
את יכולה לספר קצת על תכנית אחוז לאמנות בסנטה מוניקה?
הדבר הראשון שצריך לדעת הוא שמדובר בשני חוקים שונים – יש חוק אחד שמחייב להקציב אחוז אחד מהתקציב של פרויקטי בניה במרחב הציבורי לרכישת אמנות, ויש חוק נוסף, שעבר רק לפני שנתיים, שמחייב גם הצבת אמנות בפרויקטי בניה פרטיים. בארה״ב החוק למרחב הציבורי הגיע הרבה לפני הפרטי, ובהרבה מקומות עד היום יש רק חוק שנוגע למרחב הציבורי. העניין הוא שברגע שיש חוק לאמנות בפרויקטים במגזר הפרטי התקציבים גדלים מאוד. במחוז לוס אנג׳לס חוק אחוז לאמנות במגזר הפרטי עבר לפני שנתיים. זה לקח 15 שנה, היו המון התנגדויות של קבלנים.
איך החוק של אחוז לאמנות בפרויקטים פרטיים עבר בסוף?
הפוליטיקאים החליטו שהיתרונות של החוק הזה שווים את הריב עם הקבלנים. זה אחד החוקים הכי מתקדמים בעולם. בחוקים שנחקקו לפני החוק הזה, הכסף בפרויקטים במגזר הפרטי היה צריך להיות מיועד רק להצבות אמנות בשטח סמוך לבניין המסויים, או בשטח הבניין. זה הביא למצב שכל האמנות הוצבה באיזורים של בניינים חדשים. החוק החדש בלוס אנג׳לס מאפשר ליזם להחליט שהוא לא רוצה אמנות בנכס שלו – זה יכול להיות כי הפרויקט והתקציב הנגזר קטנים מדי, או כי הוא לא רוצה להתעסק עם זה. במקרה כזה הוא מעביר את התקציב לקרן יעודית של מחוז לוס אנג׳לס. מגיע לשם הרבה מאוד כסף, והקרן הזו בוחרת ומממנת פרויקטים בכל העיר. השינוי הזה הזה מאפשר לעיר לאחד תקציבים, ולהציב את האמנות בשטחים אחרים שבבעלותה.
התכנית שלך החליפה את אחוז לאמנות, או פעלה במקביל?
במקביל. בעיר פעלה ופועלת עדין גם תכנית קבועה של הצבת עבודות מוזמנות גדולות במסגרת ״אחוז לאמנות״. אבל מה שגילינו הוא שהתכניות מזינות זו את זו. לפני התכנית שלנו, לעירייה היה מאגר קטן מאוד של אמנים. אנחנו הרחבנו מאוד את מאגר האמנים של העיריה, וגם את מנעד הפרויקטים שיכולים להיחשב כאמנות במרחב הציבורי – מבחינת משך הזמן של המילה ״קבוע״, מבחינת סוגי אמנים ומדיומים.
איך את מבינה את המילה ״קבוע״ בהקשר של אמנות במרחב הציבורי?
אני גרה בדאון טאון של לוס אנג׳לס, ויש לנו כאן הרבה אמנות ציבורית שהיה לה פעם תפקיד חשוב, אבל היום, אחרי חמישים או שישים שנה, הפסלים האלה מרגישים מתים. אז אולי לא צריך להציב פסל לתמיד? אולי לחמש שנים? אולי לעשר? אני חושבת שגיוון הוא מה שמייצר חיי רחוב בריאים.