״אמנות במרחב הציבורי חשובה קודם כל כי יש לה ערך חינוכי לפתיחות ולמחשבה חופשית.״

האוצרת תמי כץ-פרימן חיה במיאמי במצטבר כ-17 שנים. היא עבדה שם, בין השאר, עם מוזיאונים וגלריות ציבוריות, ובשנת 2016 הוזמנה לקחת חלק בוועדות הבחירה של Art In Public Places, ארגון שהוקם בשנת 1973, ומאגד ומנהל מאז את כל הפרויקטים של אמנות ציבורית במיאמי. שוחחנו איתה השבוע בזום ממיאמי כדי לשמוע עוד על אחד הארגונים המובילים בעולם בתחום האמנות במרחב הציבורי.

הי תמי, את יכולה לספר על הקשר שלך לאמנות הציבורית במיאמי, ועל איך זה מתנהל שם?

גרתי במיאמי במצטבר למעלה מ-17 שנה. הגעתי בתחילת שנות ה-90, הרבה לפני ארט באזל, כשסצנת האמנות כאן הייתה די קטנה ובתולית. עם הזמן השתלבתי ועבדתי עם גלריות ועם מוסדות ציבוריים כמו מוזיאון הבאס במיאמי ביץ‘. ב-2016 פנו אלי מ-Art In Public Places, ארגון שהוקם ב-1973 במחוז מיאמי-דייד, כחלק ממחלקת התרבות של המחוז, ומאז יוזם, מאגד ומנהל את כל הפרויקטים של האמנות הציבורית במיאמי. הם הציעו לי להיכנס למאגר אנשי המקצוע שיושבים בוועדות הבחירה, ועד לאחרונה הייתי מוזמנת לישיבות כאלה בערך בתדירות של פעם בחודש. מכיוון שיש כאן הרבה פרויקטים של אמנות ציבורית, הוועדה שבוחרת את העבודות מתכנסת פעם או פעמיים בחודש. הארגון מחזיק מאגר די גדול של אוצרים ואוצרות כדי שתמיד יהיו להם אנשים זמינים לוועדת הבחירה. כל העבודות הפזורות ברחבי העיר הן למעשה בבעלות של Art in Public Places. לארגון יש כיום אוסף של למעלה מאלף יצירות אמנות במיאמי, כאשר הם גם אחראיים על התחזוקה של העבודות.

במיאמי יש חוק אחוז לאמנות?

כן, ליתר דיוק, אחוז וחצי לאמנות. במיאמי עבר ב-1973 חוק אחוז לאמנות בפרויקטים של בניה ציבורית, כלומר כל בניין שמוקם על שטח שהוא בבעלות המחוז או העיר, גם אם יש בו שותפות פרטית, נחשב לבנייה ציבורית. בעקבות החקיקה הוקם Art in Public Places, שזכה מאז להכרה בינלאומית כמוביל בתחומו. המשמעות היא שבכל פרויקט של בניה ציבורית במיאמי מקצים אחוז וחצי מהעלות הכוללת של הבניה לרכישה או להזמנה של יצירות אמנות במרחב הציבורי. לפעמים זו רכישה של עבודות לתלות על קיר בלובי של בניין, אבל ברוב הפרויקטים שאני הייתי מעורבת בהם זה היה הזמנה של עבודת סייט-ספסיפיק – ציור או תבליט קיר, פיסול חוץ או עבודת רצפה בקנה מידה גדול – עבודה שהשתלבה בתוכנית ההקמה של הפרויקט, לפעמים אפילו משלב השלד. היו גם מקרים של השתלבות ממשית בעיצוב הפנים של החלל שנעשה על ידי אמנים, כמו במקרה של רוברט צ’יימברס בנמל של מיאמי.  

על אילו תקציבים ופרויקטים מדובר?

הפרויקטים מגוונים ביותר. יש פרויקטים רבים בבתי דיור מוגן, בספריות ציבוריות ובמבנים של דיור בר השגה, ויש פרויקטים גדולים יותר בחללים ציבוריים בשדות תעופה ובנמלי הים, כמו למשל פרויקט סופר יוקרתי שהייתי מעורבת בו: מתקן השירות של חברת בומבארדייה שהוקם עבור מטוסי הסילון שמגיעים בדצמבר לארט באזל מיאמי, או עשרות פרויקטים שנעשו במסופי הנוסעים של חברות קרוזים גדולות בנמל מיאמי. בנוסף לאלה ישנן יצירות שהוקמו בתחנות רכבת, בגן החיות של מיאמי, בפארקים, בתחנות כיבוי אש, תחנות משטרה, בתי משפט ומרכזי בריאות קהילתיים. האחוז וחצי הזה מגיע בדרך כלל ל-500-800 אלף דולר – הייתי אומרת שזה סכום ממוצע לפרויקט בסדר גודל רגיל. אבל בפרויקטים גדולים ויוקרתיים במיוחד זה יכול היה להגיע גם לכמה מיליוני דולרים לפרויקט. במקרים כאלה בדרך כלל הפרויקט מפוצל לכמה אזורים והסכום מתחלק בין כמה וכמה אמנים שנבחרו. בכל מקרה מדובר בתקציבי ענק. 

הזכרת קודם תחזוקה. תוכלי להרחיב על זה בכמה מילים?

בהחלט. רוכשים עבודה ומקימים אותה, אבל מי דואג לה, אם צריך לחדש צבע, אם התקלקל משהו? אז במיאמי זה עובד ככה:  15% מתוך האחוז וחצי מוקצה לקרן אחזקה שוטפת שאחראית על תיקונים, חידוש צבע וכו’, אבל ניקיון שוטף הוא באחריות הפרויקט בדיוק כמו שאר חלקיו.

האם התקציבים האלה שינו את שדה האמנות במיאמי? האם זה מאפשר לאמנים מקומיים להתפרנס? 

לא הייתי אומרת שאמנים מקומיים ממש יכולים להתפרנס מזה באופן קבוע כי זה בכל זאת מוגבל למספר פרויקטים בשנה ואנחנו משתדלים לא לבחור באותם אמנים שוב ושוב, אבל אצל אמנים שהפרקטיקה שלהם מאפשרת עבודות בסדר גודל כזה, זה בהחלט אפיק הכנסה משמעותי, שכן בדרך כלל מוקצה 18% מתקציב הפרויקט כשכר אמן.

איך מורכבת הוועדה? איך מתבצע תהליך הבחירה?

בכל ועדה מקצועית יושבים שלושה אוצרים, בדרך כלל אלו אוצרים בכירים ומוכרים ממוסדות אמנות ציבוריים במיאמי, לעיתים מוסיפים גם אדריכל או חוקר אדריכלות, בהתאם לאופי הפרויקט. התהליך מורכב בדרך כלל משני שלבים, תלוי בהיקף. בפרויקטים גדולים ועתירי תקציב, השלב הראשון הוא לסנן מבין מאות תיקי עבודות את האמנים הראויים ולגבש רשימת פיינליסטים על בסיס פוטנציאל ויכולות. השלב השני הוא לעבור על ההגשות של הפיינליסטים (שקיבלו מימון על ההגשות) ולבחור את המתאימות ביותר לפרויקט ואת המיקומים שלהן. לצד הוועדה המקצועית יושבת עוד קבוצה גדולה של אנשים שמורכבת קודם כל מוועדת נאמנים (Trust) של Art in Public Places. אלו בדרך כלל דמויות מובילות בתחום התרבות, שמשמשים כמעין משקיפים שעניינם טובת הציבור ותפקידם לפקח על כך שתהליך הבחירה מתבצע כמו שצריך. חברי ועדת הנאמנים יכולים להביע את דעתם על העבודות המועמדות, אבל אין להם זכות הצבעה. לצידם יושבים גם נציגים של פרויקט הבניה – האדריכל, המהנדס הראשי ולפעמים גם הקבלן. לאדריכלים חשוב לדעת איזו אמנות עומדת להיכנס לבניין שלהם. הם מציגים לנו את הפרויקט, מראים לנו הדמיות של הבניין, ואת המקומות המיועדים להצבת האמנות. בדרך כלל העבודות מיועדות לחללי חוץ, למתחמי חנייה שיש להם נוכחות חזקה במיאמי, לאזורי הכניסה או ללובי. כל המשקיפים הללו מביעים את דעתם אחרי שכולנו עוברים על ההצעות, ואנחנו מחוייבים להקשיב להם בלב חפץ, אך בידיעה שהבחירה הסופית היא רק של הוועדה המקצועית. תהליך בחירה כזה יכול להימשך יומיים, 6-7 שעות בכל יום, כאשר ביום השני דנים ברשימה המצומצמת ובוחרים את ההצעות הזוכות, מדייקים במיקומים. עבור כל יום כזה, כל חבר בוועדה המקצועית מקבל סכום סמלי של 250$.

מה קורה כשיש התנגשות עם הרצון של האדריכל או הקבלן?

בהחלט היו מקרים שבהם הוועדה המקצועית אהבה מאוד עבודה מסוימת, אבל האדריכלים ממש התנגדו לה כי הם הרגישו שהיא לא תואמת את החזון האדריכלי שלהם או לא תתאים לאנשים שאמורים להתגורר או לבקר באתר. בגלל זה כל כך חשוב קודם להקשיב למתכננים ולבעלי העניין, ללמוד על קהל היעד שאמור לפגוש את עבודת האמנות מדי יום, באיזו אוכלוסיה ולאיזו קהילה מיועד הפרויקט. אני לא ארצה לכפות על האדריכל עבודה שהוא לא מעוניין בה. גם לדעה של הקבלן והמהנדס יש משקל, פחות ברמה האסתטית ויותר בהיבטים הפרקטיים. בסופו של דבר, בחירה של אמנות במרחב הציבורי היא תהליך עבודה שונה מאוד מאוצרות של תערוכה למוזיאון או לגלריה ציבורית. כשאני בוחרת עבודה למרחב ציבורי שחיה בו קהילה מסויימת, אני מפעילה, מעבר לשיקולים המקצועיים, סוג של “צנזורה” עצמית. כוועדה מקצועית, אין לנו עניין לעורר אי נחת או זעם פוליטי בקרב האנשים שיפגשו את העבודה הזו על בסיס יומיומי. 

האם יש במיאמי מספיק אמנים שיכולים להתמודד עם פרויקטים ציבוריים בסדר גודל כזה? 

זו שאלה טובה. ראשית כל חשוב לדייק ולומר שחלק מהקולות הקוראים של הפרויקטים (בעיקר הגדולים והיוקרתיים עם תקציבי הענק) פתוחים לא רק לאמנים מקומיים אלא פונים אל אמנים בינלאומיים ומכל ארצות הברית. לכן חשוב היה שחברי הוועדה יהיו מעורים גם בסצנת האמנות הבינלאומית. אבל מרבית הקולות הקוראים מופנים לאמני פלורידה. הרבה פעמים באמת הייתה לנו תחושה שאנחנו שוב ושוב מסתכלים על אותם אמנים. לכן, חלק מהמנדט שלנו היה לזהות אמניות ואמנים צעירים שעוד אין להם הניסיון הדרוש, שעדיין לא יכולים להראות לנו בתיק העבודות פרויקטים של אמנות במרחב הציבורי, אבל שאנחנו כאנשי מקצוע מזהים שיש להם את הפוטנציאל הזה. שיש להם אמביציה, יכולות הפקה ויכולת לתרגם את חומרי הסטודיו לכאלה שיהיה עמידים בתנאי חוץ. לפעמים בהחלט הימרנו ולקחנו סיכון, אבל ידענו ש-Art in Public Places הוא ארגון עם חמישים שנות ניסיון בפרויקטים מהסוג הזה. הצוות המקצועי שלהם יודע ללוות אמנים צעירים, להעניק להם סיוע טכני, לחבר אותם לאנשי מקצוע, לעזור בחישוב כמויות, בהערכת תקציב, ולהעניק מעין רשת ביטחון גם לאמנים בתחילת דרכם. 

ולסיום, מה החשיבות של אמנות במרחב הציבורי בעינייך?

באופן אישי, יש סיפוק גדול בידיעה שתרמתי משהו למרקם החזותי של העיר היפה הזאת. זה משהו שישאר לתמיד, משהו שמשפר את האיכות החזותית של המרחבים הציבוריים. במיאמי, עבודות האמנות במרחב הציבורי הופכות עם השנים לאייקונים של העיר, למשל פסל התפוח המקולף של קלאס אולדנברג בדאונטאון. אלה אתרי התכנסות ומפגש שיש בהם חיים. היצירות שאני אוהבת במיוחד הן אלה שמזמינות השתתפות, למשל שולחן הפינג פונג של קארה דיספיין שמגיבה גם למשבר האקלים אבל גם מאפשרת משחק. אני חושבת שאמנות במרחב הציבורי חשובה קודם כל כי היא יוצרת סביבה יצירתית מרחיבת לב. יש לה ערך חינוכי לפתיחות ולמחשבה חופשית. מעבר לזה, מדובר בתמיכה עצומה באמנים מקומיים שמרחיבים ומשכללים כך את הפרקטיקה שלהם וזוכים בעוד אפיק פרנסה. מיטב האמנים של מיאמי ודרום פלורידה משתתפים בפרויקטים האלה וזוכים לראות את יצירתם ברחבי העיר.