להציג בכל מחיר: על תערוכות אמנות בתשלום

הרבה פעמים פונים אלינו אמנים, חברי איגוד, בבקשה להתייעצות לגבי תערוכות ויוזמות שונות, בהן נדרשים האמנים לשלם עבור השתתפותם. עמדת ועד האיגוד בעניין זה היא חד משמעית שלא לחוות דעה (אף שאנו, באופן אישי, לא היינו מציגים בתערוכה שדורשת מהאמן תשלום עבור ההשתתפות בה). ישנם שיקולים רבים לכאן ולכאן וההחלטה היא פרטית של האמן. מה שכן, ההמלצה היא לברר כמה שיותר פרטים לגבי היוזמה, ואם אפשר לקבל את סיכום התנאים במסמך כתוב, וחשוב שהציפיות של האמן תהינה בהתאמה להיקף ואופי היוזמה. בנוסף, במסגרת מדור “החכה” באתר האיגוד לא מתפרסם קול קורא לתערוכות בתשלום. (כן מתפרסמות יוזמות בהן יש דרישה לדמי רישום). בכל זאת, כדי להציע הסתכלות על הנושא ולספק מידע, הזמנו מהעיתונאית והאמנית אביטל בורג כתבת תחקיר בנושא.

אמנים המציגים את עבודותיהם, עובדים לשם כך ללא הפוגה. אמנות נעשית על מנת שתוצג בפני הציבור, כך היא לוקחת חלק בעולם בכלל ובעולם האמנות בפרט. עולם האמנות הישראלי מרשים בהיקפו. רבה כאן היצירה, ומעניינת ומרתקת באיכותה. מנגד, שוק אמנות  קטן למדי באופן יחסי. מעטים הם האספנים המקצועיים, מעטות הגלריות, ואילו המוזיאונים מציגים אחוז קטן בלבד מבין האמנים הפעילים בארץ. משום כך, תנאי הפעילות, ככל שהם נוגעים לתצוגת עבודות איכותית ונגישה לציבור, הם לעתים קרובות עבור אמנים רבים בחזקת ׳מנגד תראה ולארץ המובטחת לא תבוא׳. בנוסף, מדי שנה מצטרפים אל עולם האמנות הישראלי אמנים ואמניות צעירים, וישנה ציפייה לראות את עבודותיהם. אין זה פלא שבמציאות המקומית, אמנים חשופים לקשת רחבה של הזדמנויות ותנאים לתצוגה, בהם גם כאלה הכרוכים בהשקעות כספיות ניכרות מצידם של האמנים עצמם עבור התצוגה. על רקע זה נפרסת תמונת המצב בכתבה שלפניכם, המציגה מיפוי ראשון של התנאים המקומיים העכשוויים.

להציג בכל מחיר: על תערוכות אמנות בתשלום 

מאת אביטל בורג

בכל שנה מאות בוגרים מסיימים לימודי אמנות במוסדות האמנות השונים ברחבי הארץ. לרובם ככולם משאלה דומה: להציג את האמנות שלהם ולקבל חשיפה. זוהי משימה קשה במיוחד כשבארץ ישנו מספר קטן של גלריות, וכל אחת מהן מייצגת 20 אמנים לכל היותר, ורק כ-15 מוזיאונים לאמנות, שבדרך כלל אינם אופציה של ממש לאמנים בתחילת דרכם. האמנים האלה, שרק יצאו לעולם, מתחרים על אפשרויות התצוגה גם עם אלפי אמנים ותיקים יותר. אין זה סוד שבניית קריירה בעולם האמנות כרוכה ממילא בהוצאות לא מבוטלות: בניית אתר, תיק עבודות, זמן שמושקע בפגישות, מחקר ויחסי ציבור. כל זאת, עוד בלי להזכיר את ההוצאות הכרוכות בין כה וכה ביצירה של אמנות כמעט מכל סוג. נוספת לזה התחרות העצומה והלחץ שבצידה אשר עלולים להוביל לרצון להציג בכל מחיר. ואכן, גופים רבים מציעים אפשרויות שונות של השתתפות בתערוכות תמורת תשלום. אך האם שווה לשלם כל מחיר? כתבה זו באה לסקור את סוגי התערוכות שהשתתפות בהן כרוכה בתשלום, לנסות להצביע על סדרי גודל של מחירים, ולדון בשאלה האם תשלום בעבור חשיפה הוא הבחירה הנבונה. עם זאת, חשוב להדגיש שבעוד רובנו כאמנים רוצים להציג את עבודתנו, לכל אחד מניעים ומטרות שונות, ועל כן, גם הבחירה האם לשלם כדי להציג (צמד מילים שלא נשמעות טוב יחד, אבל צריך להכיר בכך שבזאת מדובר במקרים האלה), צריכה להיות אישית ובהתאם למערכת השיקולים וגם לעומק הכיס של האמן. בשולי הדברים כדאי לציין כי בארה”ב ובמדינות אחרות גביית תשלום בעבור תערוכות הרבה יותר נפוצה, ולרוב היא מגולמת בדמי הרשמה. עם זאת, מדובר בד”כ בדמי ההרשמה נמוכים יחסית (כמה עשרות דולרים). דמי ההרשמה מכסים את הוצאות הפעילות של הרבה גופים. גם במקרים האלו, וגם כאשר מדובר בצורה אחרת של תשלום, הדברים תמיד הם על פני השטח ומוכרזים בשלבים הראשונים של המידע על אותה תערוכה. שקיפות זאת, כך עלה מהתחקיר לכתבה זאת, בדרך כלל לא קיימת בארץ.

בתחקיר המקדים לכתבה זו נתקלנו בלא מעט קולות קוראים להגשת מועמדות לתערוכות קבוצתית אשר ההשתתפות בהן כרוכה בתשלום, עובדה שלא תמיד צויינה בקול הקורא. תערוכות אלה נערכות בדרך כלל בגלריות פריפריאליות, שאינן במרכז הגיאוגרפי ו/או במרכז תשומת הלב של עולם האמנות בארץ, ובמקרים מסוימים אף במקומות שאינם יעודיים להצגת אמנות – כמו לובי של מגדל מגורים או בית מלון. טווח המחירים משתנה, ולא תמיד היה ברור מה מקבל האמן בתמורה. גם הצעות להשתתפות בתערוכות בחו”ל נפוצות, ואז מדובר בסכומים גבוהים הרבה יותר. במקרים רבים מדובר ביוזמות של מפיקי תערוכות, שלא כולם בעלי הכשרה אוצרותית וחלקם, ככל הנראה, מסתמכים על המחיר שאמנים מוכנים לשלם בשל רצונם להציג כדי לכסות את ההוצאות של התערוכה ולפעמים גם להכניס כספים לכיסם. אין בכך כדי להגיד שלאוצרים לא מגיעה תמורה על עבודתם, אך כאשר היוזמה לארגון תערוכה באה מכיוונם, הגיוני לחשוב שגם מציאת התקציב צריכה להיות באחריותם, ואת הפנייה אל האמנים, שהם אוכלוסייה נאבקת כלכלית מטבעה, קשה להצדיק.

להלן  דוגמאות:

– בתערוכה “נמל יציאה” שהתקיימה בקיץ האחרון בנמל יפו באוצרותה של יפה מאיר נדרשו האמנים לשלם 500 ש”ח על הצגת שתי עבודות. בנוסף, הם נדרשו להתחייב לתורנות שמירה במקום, דרישה תמוהה למדי שנפוצה בדרך כלל רק בתערוכות הנערכות ללא מטרות רווח וכיוזמה של אמנים (כמו במקרה של גלריות שיתופיות).

– בקול קורא שפורסם לאחרונה לתערוכה “טיפול זוגי” שהתקיימה בינואר האחרון בגלריית נירהל’ה שבבית לחם הגלילית, נכתב שעלות ההשתפות בתערוכה תעמוד על 600 ש”ח. את התערוכה אצרה נורית וולפה.

– לורי פישנצה היא אמנית ועוסקת גם בארגון תערוכות במגדל W במתחם צמרת בתל אביב, בגלריית בית סילבר במתחם הבורסה ברמת גן ובמגדל בית רובינשטיין בתל אביב. באחת התערוכות שאירגנה למשל, השתתפות בתערוכה, שארכה כחודש, עלתה לאמנים 150 ש”ח בעבור כל עבודה, ואם רצו שעבודתם תוצג בחזית, נדרשו לשלם 200 ש”ח. בנוסף, את ההובלה נדרשו האמנים לעשות בעצמם, ולא הוצע ביטוח לעבודות, אלא הסתמכות על האבטחה שפעלה במקום. כל הפרטים האלה לא פורסמו בקול הקורא הראשוני, אלא רק לאחר פנייה אישית לפישנצה. בהתכתבות עמה סירבה פישנצה להתייחס לעניין המחירים, ורק ציינה: “חשוב לי להדגיש את הרצון העז של האמן בחשיפה. להבליט את עניין התסכול וחוסר האונים מול גורמים המעכבים אותו  ואת הציבור שוחר האמנות שנמנע ממנו לגלות אמנים דגולים מהסיבה היחידה שידם אינה משגת לשלם סכומי עתק לתצוגה במקומות שונים״.

– בסדרת תערוכות שארגנה רלי וסר בגלריית 100 ברעננה היא ביקשה 600 ש”ח מכל אמן תמורת השתתפות בתערוכה, ואמנים שהיו מעוניינים להשתתף ביותר מתערוכה אחת, נתבקשו להוסיף סכום של 150 ש”ח. שוב, העבודות בתערוכה לא היו מבוטחות, וגם כאן האמנים נדרשו לשנע אותן בעצמם אל הגלריה. העמלה שגבתה הגלריה על התצוגה עמדה על 35% (כך נכתב בהסכם המקדים לתערוכה), עמלה נמוכה לעומת עמלות שגובות גלריות בדרך כלל, אך גבוהה בהתחשב בכך שהאמנים המשתתפים כבר השקיעו השקעה ראשונית מכיסם.

רעות טרוים, אמנית חברת איגוד האמנים, השתתפה פעמיים בתערוכות שעל ההשתתפות בהן היא נדרשה לשלם. טרוים היא בוגרת בצלאל, אמנית זכוכית ומעצבת תכשיטים, גרה ויוצרת בירושלים במתחם “מעצבים בעיר”. כאמנית זכוכית, טרוים מוצאת שהזדמנויות התצוגה הן נדירות בארץ,  מה שהביא אותה להשתתף בתערוכות מן הסוג הזה. היא מספרת על חוויותיה: “בתערוכה אחת שילמתי 500 ש”ח דמי השתתפות. היה עליי לדאוג בעצמי לתצוגה והבאה של הפודיומים – משימה בעייתית למי שאין לו כלי רכב. לתערוכה זו לא היה שיווק ופרסום רב, כל אמן היה צריך להתנדב להגיע ליום או שניים כדי לשמור במקום ולקבל את פני קהל המבקרים – מובן שזה הפסד של יום עבודה, עבודה ללא תשלום והפסד לאמן. לא נמכרה שום עבודה שלי, ומובן שלא הובטח לי שתימכר. לתערוכה השנייה שילמתי 1,000 ש”ח. בתערוכה זו נאמר לי שהמחיר הוא כזה, בשל השימוש בחלל התצוגה ובשל הוצאות פרסום ושיווק. התמורה שקיבלתי מתערוכה זו הייתה חשיפה בלבד, לא נמכרו יצירות שלי, שוב כמובן לא הובטח לי שיימכרו. יש לציין שהאמן מוגבל במספר היצירות שאותן הוא רשאי להציג בתערוכה. תמורת תשלום נוסף ייתכן ש’יתאפשר’ לאמן להציג יצירה נוספת. לא היה ביטוח על העבודות בשני המקרים, כך שבמקרה שיצירה נשברת ברשלנות של המארגן או של עובר אורח, אין מי שיפצה על הנזקים וההפסדים הללו. בתערוכה השנייה שהצגתי הנחתי שהמינימום הוא שיצירותיי מבוטחות, אך לשווא. לא היו הסכמים או חוזים חתומים בשתי התערוכות שבהן הצגתי. לא פגשתי את מארגני התערוכות עד יום ההקמה של התערוכה עצמה (שהתרחש יום לפני פתיחת התערוכה) עובדה הנותנת תחושה שהארגון נמהר, לא מסודר, ושאין חשיבה אוצרותית מעמיקה בהינתן יום הקמה אחד בלבד, ובהיעדר פגישות כלשהן עם האמן טרם הקמת התערוכה. בשתי התערוכות המארגנים עמדו בהתחייבויותיהם, כלומר הצגת היצירות במחירים שאותם קבעתי מבלי לקחת עמלה במקרה שהן נמכרות – דבר הוגן מאוד בעיני”.

מה המניעים שהובילו אותך להשתתף בתערוכות, על אף המחיר הגבוה והתמורה הקטנה?
“היתרון של תערוכה בתשלום הוא היכולת להציג את יצירותיי במסגרת תערוכות ממוסדות. העובדה שנדרש תשלום על ‘התענוג’ להציג את יצירותיי עדיפה על האפשרות להותירן לעיני מגירתי בלבד, כאמנית חדשה ומתחילה. איני עומדת בקריטריונים רבים שמוסדות לאמנות וגלריות בארץ דורשים כדי להשתתף בתערוכות שלהן. דרישות מינימליות כדי להציג במוסד מוכר הן: הצגה בתערוכת יחיד או מספר תערוכות קבוצתיות; היות האמן/ית פעיל/ה ומציג/ה בתערוכות בארץ ו/או בעולם מעל לחמש שנים. תנאי נוסף המתעורר מפעם לפעם הוא גיל 27 וכמובן תואר ראשון באמנות ממוסד נחשב, וכן דרישות סרק נוספות המונעות ממני לקבל אפשרויות תצוגה ללא תשלום. לעומת זאת, תמורת תשלום מתאפשרת לי ‘קניית’ הזכות להציג את יצירותיי ומתן הזדמנות לבנות שם לעצמי. ככל שאהיה בעלת אמצעיים כספיים מרובים יותר, כך יתאפשר לי להציג בכמה שיותר מקומות ולהוסיף לרזומה שלי. באופן זה לכשאגיש מועמדתי למוסד אמנות כלשהו,  יוכח כי אכן פעלתי בחיי האמנותיים. הייתה תערוכה אחת בלבד שבה הצגתי ללא תשלום, תערוכה במערכת העיתון ‘כלכליסט’. בתערוכה זו נבחרו מספר אמנים שהתמודדו על התואר הנכסף “האמן המבטיח הבא”. אף כי לא זכיתי, זו היתה התנסות חיובית ונעימה. הלוואי שהיו יותר יוזמות דומות המנסות לקדם אמנים צעירים/מתחילים והמאפשרים מקום ופלטפורמה מתוך ההבנה בחשיבות קידום אמנים חדשים היכולים להשפיע מחדש על עולם האמנות העכשווי ואולי אף על עולם הכלכלה״.

האם תמשיכי בעתיד להשתתף בתערוכות הדורשות תשלום בעבור ההשתתפות?
“תלוי בסוג התערוכה ובעלות ההשתתפות. אם אחוש שהשתתפות בתערוכה עשויה לקדם אותי, ייתכן שאראה בזה חשיבות. לדעתי, מבחן ההשתתפות בתערוכה אל לו להיות יכולת כלכלית של האמן ומשפחתו במימון”.

על אף שמדובר באירוע יוצא דופן וחד שנתי בישראל, ראוי להזכיר בהקשר זה את יריד “צבע טרי”, הנערך מדי שנה וכולל את “חממת האמנים”, שבה מציגים אמנים ללא ייצוג של גלריה, ונכללים במאגר היריד לפרויקטים עתידיים. האמנים שמתקבלים לחממה נדרשים לשלם 1,000 ש”ח כ”דמי רצינות” (שעליהם נוספים 18% מהמכירות – עמלה נמוכה למדי), ותמורתם הם מקבלים שירותי אוצרות, תמחור, תלייה, קטלוג וכיו”ב. אמנם למי שמצליח ביריד למכור עבודות רבות (מה שקורה לא אחת), 1,000 ש”ח ייראו כהוצאה משתלמת, אך לאלה שמוכרים עבודה אחת, שתיים או פחות (וגם זה קורה מעת לעת), יהיה זה עול כלכלי לא מבוטל. על הרציונל שמאחורי גביית התשלום הזה נמסר מ”צבע טרי”: “יזמיות ומנהלות היריד, שרון טילינגר ויפעת גוריון, יזמו, תכננו והקימו מאפס פלטפורמה כלכלית בעבור האמנים העצמאיים ומערכת שלמה, מא’ ועד ת’, לתצוגה ולמכירת עבודות האמנות שלהם בפני קהל של למעלה מ-30,000 איש מדי שנה. הפלטפורמה מייצרת, בעבור האמנים, הכנסה של כשני מיליון ש”ח מדי שנה, נתח שוק שלא היה קיים קודם לכן בעבור אמנים עצמאיים, שאינם מיוצגים ע”י גלריות. דמי ההשתתפות של האמנים הם סמליים, אך הם באים לאשרר ולהבטיח את המחויבות של האמנים לחלקם בהצלחת האירוע: את הגעתם למפגשי היכרות עם הנציגות שייצגו אותם בחממת היריד, את עמידתם בלוחות הזמנים הכרוכים בהקמה המורכבת של החממה – הבאת עבודותיהם בזמן ובאופן הראוי וכדומה״. עוד הם מוסיפים, כי דמי הרצינות הם כיסוי חלקי בלבד של השירותים, ומבחינה כלכלית ללא נותני החסות לא היה מתאפשר קיומה של חממת האמנים העצמאיים.

דן בירנבוים, אמן אשר חי ויוצר בתל אביב, והציג תערוכות יחיד במוזיאון רמת גן, בבית האמנים בתל אביב, בגלריה צדיק ובחללים נוספים, מחזיק בדעה שהדרישה לתשלום במקרה של צבע טרי פסולה: “אני סבור שזה לא בסדר שהם גובים כסף מהאמנים המשתתפים. אם פרויקט צבע טרי כל כך מוצלח כלכלית, מדוע הם גובים כסף מהאמנים? שייקחו יותר אחוזים מהעמלות. לשון אחר, אם אנשים יוזמים פרויקט אמנות, גלריה, תערוכה קבוצתית, ספר אמנות וכיוצא באלה, מדוע האמנים המשתתפים אמורים לממן את זה?  אני סבור שאם אין ליוזמה כלכלית אמנותית גב וצידוק כלכלי, נראה שאין טעם לקיומה, קל וחומר שאין הצדקה לגלגל את העלות שלה על האמנים. עניין התשלום פוגע בראש ובראשונה בגלריות הגובות תשלום, כמו גם באוצרים שגובים כסף בעבור תערוכות קבוצתיות ב’קול קורא’. הם  הראשונים להיפגע תדמיתית והאמנים הפעילים הם הראשונים לדעת מי לוקח כסף ומי אינו גובה תשלום ומדרגים אותם בהתאם”. עוד הוא מוסיף: “בעיקרון אני חושב שנושא התשלום הוא סוג של קריטריון. באותה מידה שפרסום כתבה על אמנות אמורה להיות נטולת פניות מהשיקולים הכספיים (ביחס לקוראים/הצופים בה), כך לדעתי אמורה להיות  גם הזירה האמנותית שאתה כאמן מציג בה. גלריה שדורשת כסף מאמן דומה לאוצר/ת המוציא/ה ‘קול קורא’ לתערוכה קבוצתית עם פנייה לכל דכפין שיבוא וישתתף בה, ובתחתית המודעה הוא נדרש/ת גם על תשלום של 300-400 ₪ ל׳כיסוי הוצאות׳. בשני המקרים מדובר בזילות השיפוט של מי שראוי מבחינה אמנותית להיות מוצג בתערוכה. הנושא הכספי הוא תחום אפור. אני מבדיל בין אוצרות לתערוכת יחיד שבעבורה על האמן לשלם ולתגמל אוצר  שטרח ועבד עליה, לבין אוצר שיוזם תערוכה קבוצתית ומצפה להתפרנס מתשלום האמנים המשתתפים בתערוכה שהוא עצמו יזם. כמו כן, אני עדיין סבור שזה לגיטימי לשלם בעבור תערוכת יחיד הראשונה שלך, אם לא מצאת מקום ראוי אחר להציג בו ללא תשלום. הרי צריך להתחיל להציג, וקשה מאוד להתחיל להציג, וכל ההתחלות קשות”.

כפי שמעיד בירנבוים, וכפי שכל אמן יודע היטב, פריצת הדרך לתערוכת היחיד הראשונה היא מהאתגרים הגדולים ביותר בקריירה של אמן. כאמור, הגלריות וחללי התצוגה מועטים והאמנים מרובים, מה שעשוי לגרום לניצול המצוקה ולגביית סכומים גבוהים מאמנים. הצגת תערוכה בחלל האנגר בנמל יפו, למשל, תעלה לאמן כ-12,000 ש”ח (מחיר משתנה ותלוי בהרבה גורמים שאינם מפורסמים ברשת ונחשפים רק בפגישה אישית). מהתחקיר עולה שישנן גם גלריות בתל אביב שמתפקדות כמעין “חלל להשכרה”, באופן חלקי או מלא, אך לא מפרסמות את זה בגלוי, וגם הפנייה אליהן לא העלתה תשובות מספקות, אלא בעיקר התחמקות. ההערכה היא שמדובר בסכומים של כמה אלפי שקלים להצגת תערוכה. הבעיה המרכזית היא לא גובה התשלום, מכיוון שכאמור, לכל אמן יש מערכת שיקולים משלו, אלא שברוב המקרים עניין התשלום נשאר סודי, וכך אמנים עשויים לגלות בשלב מאוחר של עבודה על הצעה לתערוכה כמה הם נדרשים לשלם. ההיגיון אומר שאם מוסד רוצה לדרוש כסף בעבור תצוגה זה אמור להיות אחד הדברים הראשונים שהוא מפרסם, בדיוק כמו שאם אמן בוחר לשכור חלל ריק כדי להציג בו תערוכה, סוכן הנדל”ן לא יסתיר ממנו את העלות, או כמו שאם אספן פוטנציאלי רוצה לדעת מחיר של עבודה הוא יכול לעיין בחוברת התערוכה. האמנים שהציגו בגלריות הללו מן הסתם גם חוששים לספר על כך, אם זה מתוך חשש מסכסוך עם הנהלת הגלריה או מחוסר רצון להיות מתויגים כאלה ששילמו כדי להציג. מלבד תשלום ישיר,  צריך לזכור כי הדרך של גביית תשלום בעקיפין על תערוכות במוסדות ציבוריים, תוך דרישה שהאמן יגייס כספים בעבור תערוכה וקטלוג, נפוצה גם היא.

בסטטוס בפייסבוק כתבה לאחרונה האמנית רינת שניידובר: “הצעה מפתה לאמניות ואמנים שמעוניינים להציג במוזיאון: מוזיאון פרסלר (מה, לא שמעתם עליו?!) קורא לצלמות וצלמים עכשוויים להגיש הצעה לתערוכת יחיד במוזיאון הפרטי של האספן יגאל פרסלר. מה שהמוזיאון הנכבד לא מפרסם בקול הקורא שלו – ואני יודעת את זה כי נבחרתי להציג שם וגם זומנתי לפגישה עם אדון פרסלר, לא סתם! – הוא שמחיר התענוג הוא 10,000 ש”ח  לכיסוי ההוצאות של המקום. גודל החלל שיוקצה לבר/בת המזל שזכה בתערוכה ה׳מוזיאלית׳: 15 מ”ר דה-לוקס!!! אני כבר שילמתי, ואתם?”

בקול הקורא שעליו מספרת רינת, לא צוין בשום שלב שהתערוכה כרוכה בתשלום, ומהמוזיאון נמסר: “בצד העכשווי, בחרנו לגעת רק דרך תחום הצילום, ובעקבותיו פתחנו לאחרונה מחלקת צילום מקצועית שתאגד את האוסף הקלאסי של יגאל פרסלר (רובינגר, היימליך וכו’) לצד תערוכות יחיד של צלמים מובילים שייערכו בתוך חדר שהוקצה במיוחד לכך. עם פתיחת המחלקה, הפצנו קול קורא וקיימנו ימי ריאיונות אישיים לצלמים פוטנציאליים. איננו גובים תשלום! מי שהחליט שאנחנו גובים תשלום אלו בעיקר אמנים ממורמרים או כאלו המעוניינים בפרובוקציה ובתדמית, שמזמן פג תוקפה, של ‘האמן הסובל’. ויש הרבה דגים בים הרי. בכל מקרה – הבמה העכשווית במוזיאון פרטי פרסלר פתוחה אך ורק לצלמים שנבחרים במיוחד! כדי לסבר את אוזניכם, הגיעו כ-800 מיילים בעקבות קול קורא שפרסמנו ומתוכם בחרנו שלושה צלמים שיציגו אצלנו בתערוכת יחיד ללא תשלום, כמובן. כגוף פרטי, המשקיע אך ורק מהונו האישי, אנחנו מעוניינים לבדל את עצמנו על ידי אמנים מוכשרים במיוחד שאותם אנחנו שולפים בפינצטה לאחר הרבה מאוד חיפושים”. בשיחה נוספת עם יגאל פרסלר עצמו הוא סירב להגיב לנושא הקול הקורא והתגובה של האמנית, אמר שמדובר ב”שקרים” והוסיף: “אני מוזיאון שמתעסק בקלאסיקה, אני נחשב לבן אדם שמציל את אמנות העבר, ובין היתר אם יהיה לי חלל פנוי אני אעזור גם לאמנים צעירים. במקום לנבור במוזיאונים פרטיים שילכו לעשות מלחמה נגד המוזיאונים הגדולים ונגד המאפיה שנקראת מוזיאון תל אביב”.

בית האמנים ע”ש זריצקי בתל אביב, שמציג כ-70 תערוכות בשנה, הוא אחד המוסדות הפעילים ביותר בהצגת תערוכות של אמנים ללא ייצוג של גלריה. הוא פועל כעמותה ציבורית ללא מטרות רווח, ובכל זאת נאלץ לגבות תשלום בעבור הצגת תערוכות בו, אך הסכום נראה נמוך ביחס לזה שמבקשים במוסדות אחרים או אל מול השכרת חלל באזור מרכזי בעיר, כמו זה שבו שוכן בית האמנים. אריה ברקוביץ׳, מנהל אמנותי ואוצר ראשי של בית האמנים,  מסביר: ״בית האמנים הוא עמותה נתמכת על ידי משרד התרבות בסכומים מגוחכים. זו התמיכה היחידה למעט הסדנאות שלנו (עיריית תל אביב לא מכסה אפילו את כל הארנונה). את כל הכספים אנחנו משקיעים בתחזוקה (הבניין ישן וכל הזמן דורש שיפוצים), תשלום לאוצרים, ומימון כללי או חלקי לתערוכות הנושא. בית האמנים לא גובה דמי כניסה ולא עמלות ממכירות של האמנים. הכסף כולו לטובת האמנים. בית האמנים גובה השתתפות בעלויות או כפי שאני מכנה את זה תרומה לתצוגה של תערוכות בעלות פוטנציאל מכירתי בסכומים מינימליים שנעים בין 1,500 ש”ח ל-3,000 ש”ח לחלל, תלוי בגודל. אמנים צעירים לא משלמים כמו גם תערוכות של אמנים שמשקיעים כסף רב בביצוע העבודות. לא פעם אנחנו גם משתתפים בהוצאות מסגור או הדפסת צילומים”.

יונתן אמיר, מבקר אמנות ועורך שותף של מגזין “ערב רב”, מסכם את הנושא, וגורס כי יש להבדיל בין תערוכות מסחריות לבין תערוכות במוסדות ציבוריים: “בכל תערוכת מכירה יש השתתפות של אמנים בהוצאות והפרשת רווחים. בתערוכת גלריה רגילה האמן והגלריה מתחלקים באחוזים מן המכירות, ובתערוכות מכירה אחרות האמן שוכר את חלל התצוגה מראש. ההבדל נעוץ בדרך ולא במהות. מוסדות ציבוריים הם סיפור שונה. מוסד ציבורי אינו חלל תצוגה למטרות רווח, ומנהליו אמורים לבחור תערוכות בהתאם לתפיסת עולמם, לרמה האמנותית שהם מוצאים בעבודות ולאינטרס הציבורי, ולא בכפוף ליכולותיו הכלכליות המוגבלות יותר או פחות של אמן כזה או אחר. כשמלכתחילה מדובר על תערוכות מסחריות אני לא חושב שיש פה עוול מוסרי גדול, אלא שיקול של מוניטין ורווח כספי. מקומות שגובים תשלום מראש בד”כ אינם מסייעים לקידום המוניטין של האמן, ולכן אמנים צריכים לשקול אם לעשות זאת בהתאם לפוטנציאל המכירות ולהשפעה האפשרית על המשך העבודה. ברמה העקרונית תערוכות בחללים ציבוריים לא צריכות להיות ממומנות ע”י האמנים, אולם מאחר שלתערוכות כאלו יכולות להיות השלכות רציניות על קידום הקריירה, קשה לי לייעץ לאמן בודד להימנע מהשתתפות בהן רק בגלל סוגיית המימון. בנושא הזה המאבק צריך להיות קבוצתי ומאוגד”.

האם לדעתך ראוי שאמנים המתקשים למצוא גלריה להציג בה (ובמיוחד תערוכות יחיד) ימצאו פתרון הכרוך בתשלום?
“יש כיום שפע חללים מכל הסוגים והמינים, והקושי למצוא מקום תצוגה כלשהו כבר אינו גדול כבעבר. יש, כמובן, חללים נחשבים, אופנתיים ואטרקטיביים יותר, שבאופן טבעי יותר קשה להציג בהם, אבל הנהירה דווקא אליהם מעידה לא פעם על הליכה בתלם. הייתי שמח אם אמנים היו בוחרים צורות ומקומות תצוגה בהתאם לעמדה העקרונית שהם מעוניינים להציג לעולם, ולא רק בכפוף לשיקולי יוקרה ו/או אילוצים.
מכל מקום, כמעט כל צורת הצגה כרוכה בתשלום. הוא יכול להיות הפרשת עשרות אחוזים מן המכירה לגלריה מסחרית, תשלומים קבועים בגלריה שיתופית או שכירות חד-פעמית של חלל תצוגה. לרוב, ההבחנות בין צורות התשלום השונות תלויות במעמד ולא בהצעה אמנותית שונה”.

מה הן לדעתך ההשלכות של הצגת תערוכות שרף הכניסה אליהן קשור ביכולת האמן לשלם?
“התשובה מורכבת מכפי שאוכל לפרט בקצרה, משום שאת יכולת התשלום ראוי למדוד לא רק ביחס לתערוכה ספציפית, אלא ביחס לכלל מסלול הכניסה לעולם האמנות, על הלימודים, הסביבה, הקשרים והניואנסים השונים שמאפיינים אותו.  כך או כך ברור שכאשר התנאי לתצוגה הוא יכולת כלכלית, האמנות משלמת מחיר, תרתי משמע”.