הי יונתן, אתה יכול לספר קצת על המחקר החדש? מה רצית לבדוק במחקר הזה?
במסגרת המחקר החדש שהפיק האיגוד נתבקשתי על ידי האיגוד לבדוק מה הוא השלב האופטימלי לשילוב יצירות אמנות במרחב האדריכלי. או במילים אחרות – איך יהיה נכון ליצור שיתוף פעולה אידיאלי בין אדריכלים וקבלנים לאמנים. במסגרת הזו ראיינתי עשרות אמנים, אדריכלים ויזמים, וביצעתי במקביל מחקר השוואתי מול פרויקטים לדוגמא ברחבי העולם.
למה בחרתם במתודולוגיה של ראיונות עם אמנים ואדריכלים?
כשחיפשתי מחקרים קיימים בנושא הזה גיליתי שמדובר בידע מעשי שכמעט ואינו מתועד. לכן אחת ההחלטות הראשונות היו שהמחקר שלנו ייצר את הידע הזה באמצעות ראיונות. רצינו להבין איך התהליך קורה באמת, מה היתרונות ומה החסרונות מנקודת מבט של אנשים בעלי נסיון מעשי. במהלך המחקר ראיינתי את משרד האדריכלים מן שנער (שאחראי על תכנון הספריה הלאומית החדשה), משרד יסקי, רון ארד, נחום טבת, מיכה לוין, וכן אמנים, יזמים ואנשי מקצוע מכמה מדיניות ברחבי העולם. במקביל לקיום הראיונות יצאתי לקרוא ולבחון דוגמאות בעולם, איך השילוב הזה מתבצע במדינות שבהן יש חוק אחוז לאמנות הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי. את הפרויקטים שמצאתי חילקתי ל-3 קטגוריות – פרויקטי על פרטיים שבה האמנות מאוד מוחצנת, בהשתתפות אדריכלים ואמנים כוכבים (Starchitect). הקטגוריה השניה היא פרויקטים בקנה מידה קטן ובינוני – בעיקר בנייני דירות או משרדים – שרלוונטית יותר לשוק הישראלי. הקטגוריה השלישית היא אמנות במוסדות ציבור, שגם כמובן רלוונטית מאוד לפרויקט של האיגוד להסדרת התחום בישראל.
לפי המחקר שלך, מה היתרון בשילוב של אמנים בשלבי תכנון מוקדמים של פרויקטי בניה?
דבר ראשון, מבחינה פרקטית זה פשוט יותר משתלם. כאשר תכנון יצירת אמנות מופיע בשלבים המוקדמים, אפשר להכין מראש את החלל ליצירה ולא צריך לאלתר בשלבים מאוחרים יותר. מבחינה אמנותית, ברגע שיש שילוב פורה בין האמן לאדריכל, החלל הופך לנעים ומעניין יותר למשתמשים בו. כשאמן נכנס בשלב התכנון הוא יכול באמת להתערב ולחשוב על החלל בשלב שיש הרבה אפשרויות וחופש. עם זאת, המחקר מעלה שחלק מהאמנים מעדיפים דווקא פחות חופש ואפשרויות – הם מעדיפים להגיב לחלל קיים, לאתגר קונקרטי.
איזה ערך העבודה עם אמן יכולה לתת לאדריכל?
בהכשרתי, וגם בפרקטיקה שלי, אני אדריכל. לא נעים להגיד את זה, אבל אדריכלים עוסקים היום בהרבה מאוד בירוקרטיה, בשרטוטים, במחשבה על המכלול, בעבודה עם שטאנצים וסטנדרט קבוע. זו מציאות שבה אין הרבה זמן או מקום ליצירתיות. בשיחה עם האדריכלים ממשרד מן שנער שעבדו עם מיכה אולמן על היצירה שלו בספריה הלאומית, הם דיברו ממש על החדווה וההנאה שהייתה להם מהעבודה איתו, ובמיוחד על השיחה שנוצרה ביניהם על חומרים. הם הלכו ביחד איתו לבחור אבנים, וההבנה שלו בחומרים הייתה חוויה מלמדת ומעשירה עבורם. גם כשחושבים ביחד על חלל, אמן או אמנית ברמה גבוהה הוא אדם שמבין חלל לעומק, אבל בצורה שונה מאדריכל. השיחה הזו יכולה להיות מפרה מאוד לשני הצדדים.
ומה האתגרים בעבודה משותפת?
אתגר אחד משמעותי הוא הבירוקרטיה. ברגע שמציבים פסל בשטח ציבורי צריך אישור של העיריה, וכאן מתחילים הסיבוכים. גם כאן שילוב מוקדם בתהליך יכול לחסוך הרבה בעיות, כי מכניסים מראש את היצירה לבקשת ההיתר של הפרויקט. אתגר שני הוא אתגר ההכשרה. בישראל, השדות של האדריכלות והאמנות נפרדו זה מזה בשנות השבעים, וכיום אין מאגר גדול של אמנים בעלי הכשרה ספציפית לעבודה עם אדריכלים, קריאת תכניות אדריכליות, עבודה עם חומרים עמידים, עבודה מול עיריות, תקני בטיחות וכו׳. אחד הנושאים שהמחקר העלה הוא הצורך בהקמת מערך הכשרה כזה לאמנים שמעוניינים להתמקצע בפרויקטים של אמנות במרחב הציבורי.
אתה כותב במחקר שבשנות ה-60 וה-70 שיתוף הפעולה בין אמנים לאדריכלים התקיים בישראל. מה איפשר את זה אז, ולמה שיתוף הפעולה הזה הפסיק?
בשנות ה-60 בישראל התקיים שילוב טוב, בעיקר של ציורי קיר עם אדריכלים. הייתה כאן ברנז׳ה קטנה, ואמנים ואדריכלים נמצאו בקשרים ונוצרו שותפויות. לצערנו, עם השנים האדריכלות הצטמצמה בישראל למשהו יותר סטנדרטי, והגענו לבנייה מאוד סטנדרטית, כאשר בהרבה מקרים יזמים פשוט מכתיבים לאדריכל מה לעשות ואיך לתכנן. אין יותר מדי מקום לשאר רוח ויצירתיות.
אתה חושב שהמצב בישראל השתנה? יש היום הבנה של יזמים ואדריכלים לערך שאמנות במרחב הציבורי נותנת?
בהחלט. בשיחות שקיימתי גם עם אדריכלים וגם עם יזמים מצאתי הרבה פתיחות. גם אצלנו יזמים מתחילים להבין את הערך שיש לשילוב של אמנות עבור הסיפור של הפרויקט, הבידול שלו, החוויה שהוא מייצר אצל המשתמשים. אדריכלים ששוחחתי איתם מתעניינים מאוד ברעיון של עבודה עם אמן כמו בעל מקצוע נוסף שמלווה אותם בפרויקט. אני חושב שהפוטנציאל פה לכל הצדדים הוא עצום.
המחקר של ד”ר יונתן לצטר נולד מתוך שאלה פשוטה אך עמוקה: מתי נכון לשלב אמנות בפרויקט אדריכלי, כך שהמפגש בין התחומים לא יהיה רק אסתטי – אלא מהותי, תכנוני, ומעצב חוויה? שאלה זו הובילה למסע מחקרי עשיר, שבמרכזו עומדת ההבנה כי אמנות ואדריכלות אינן עולמות נפרדים, אלא שותפות טבעיות לעיצוב המרחב הציבורי.
ד”ר לצטר, אדריכל וחוקר בעל ראייה מערכתית ורגישות תרבותית, מביא למחקרו שילוב ייחודי של ניסיון פרקטי ותשוקה אמיתית לשיח בין-תחומי. באמצעות ראיונות עומק עם אדריכלים, אמנים ויזמים, לצד ניתוח פרויקטים בינלאומיים, הוא מציע מבט מקיף על האתגרים וההזדמנויות שבשילוב אמנות בשלבי התכנון הראשוניים.
הממצאים מצביעים על כך ששילוב מוקדם של אמנים מאפשר לא רק תכנון מדויק יותר של המרחב הפיזי, אלא גם מעשיר את הדיאלוג החומרי והיצירתי בין בעלי המקצוע. עם זאת, המחקר אינו מתעלם מהחסמים – רגולטוריים, מוסדיים והכשרתיים – שמקשים על מימוש הפוטנציאל הזה בישראל. מתוך כך, הוא מציע כיווני פעולה מעשיים, ובהם הקמת מערך הכשרה ייעודי לאמנים, עידוד רגולציה תומכת, וחיזוק הקשרים בין התחומים כבר בשלבי ההכשרה האקדמית.
מעבר לתרומתו המחקרית, זהו טקסט שמזמין לחשוב מחדש על תפקידם של האדריכל והאמן במרחב הציבורי – לא כמי שפועלים בנפרד, אלא כשותפים ליצירה של סביבה עשירה, חכמה ומעוררת השראה.