״הצעת החוק הזו מנוסחת יחד עם הגורמים שהיו בעבר המתנגדים המרכזיים לו״

הי הדס, את עובדת עם האיגוד כבר כמה שנים כמי שמלווה משפטית את העבודה של צוות המדיניות שלנו בפרויקט המשותף עם קרן פלומס. תוכלי להסביר קצת מה בעצם את עושה עבור האיגוד, ומה הרקע שלך?

אני עורכת דין, מלווה עמותות בתחומי התרבות, החינוך והרווחה, בכל מה שקשור לתקציבי תמיכות, רגולציה והתנהלות נכונה מול משרדי הממשלה והרשויות המקומיות. היתרון שלי הוא שאני מכירה את המערכת מבפנים. במשך 18 הייתי היועצת המשפטית של משרד התרבות והספורט ושל משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה ואני יודעת איך הדברים מתנהלים באמת, ולא רק על הנייר. אני עובדת בעיקר עם גופים שעושים טוב בעולם, ורואה בזה גם שליחות. מבחינתי, חיזוק המגזר האזרחי הוא חלק מבניית חברה חזקה ודמוקרטית.

איך התחלת לעבוד עם האיגוד?

האיגוד פנה אלי כאשר רצה לקדם שינוי משמעותי במבחני התמיכה בגלריות, כך שגלריה שמקבלת תמיכה ממשלתית תהיה מחוייבת לשלם שכר אמן. זה נשמע פשוט, אבל בפועל מדובר במהלך מורכב, שדורש גם ביסוס משפטי וגם היכרות עמוקה עם המערכת.

במקביל לדחיפה של הנושא על ידי רויטל בן-אשר פרץ, ראש צוות המדיניות של האיגוד, היה צורך לתת לזה ביסוס משפטי, וגם את ההסברים וההנמקות כדי שהדבר יקרה. בזכות הרקע והנסיון שלי, ידעתי כיצד לגשת לזה, איך לנסח את ההצעה ואיך לקדם אותה בתוך המנגנון הממשלתי. היום, בזכות העבודה המסורה של האיגוד וקרן פלומס ושיתוף הפעולה בינינו, כל הגלריות הציבוריות בישראל מחוייבות לשלם שכר אמן. זה שינוי אמיתי לטובת האמנים בישראל.

כעת את עובדת איתנו על קידום הצעת חוק ״אחוז לאמנות״ בישראל. את יכולה לספר על הפרויקט הזה מהצד שלך?

הרעיון פשוט, אבל משמעותי מאוד. כל פרוייקט בנייה ציבורי וגם פרוייקטים פרטיים בגודל מסויים, יצטרכו להקצות אחוז מסכום הפרוייקט עבור רכישה והצבה של אמנות ישראלית מקורית בפרויקט. יש כאן שני אפיקים במקביל: יצירת אפיק פרנסה אמיתי לאמנים, שאינו תלוי בתקציבי משרד התרבות או בגחמות פוליטיות או רצונם הטוב של קבלנים.

מצד שני, לייצר סביבות חיים ומגורים טובות יותר לכלל הציבור בשל השילוב של תרבות ואמנות. מחקר בעולם שנעשה ביוזמת האיגוד, מראה שכאשר משלבים אמנות במרחב הציבורי, הדבר משפיע על איכות החיים, על הבטחון האישי, על תחושת השייכות של אנשים לסביבתם ומגדיל את הפעילות הכלכלית באזור.

החוק הזה, שכתבתי יחד עם רויטל בן-אשר פרץ, ובהתייעצות עם כל הגורמים הרלוונטיים בתחום, יסדיר מודל קבוע של תהליך מקצועי ושקוף של בחירת אמנות, כדי לשלב יצירות איכותיות, של אמנים ישראליים, שמשקפות את היצירה והתרבות בישראל, אמנות על ידי אמנים מקצועיים, ולא דקורציות בייצור המוני או מגורמים חובבנים.

האיגוד כבר קידם בעבר הצעת חוק בנושא שכתבה בשנת 2019 עורכת הדין והאוצרת נורית אשר פניג. למה היה צורך בהצעה חדשה?

הצעת החוק שכתבה עו״ד אשר פניג סייעה מאוד להעלות את הנושא על סדר היום. לפני שרויטל ואני התחלנו לעבוד על הצעת החוק הזו למדנו את ההצעת שכתבה נורית. הצעת חוק החדשה מתבססת על מחקרים ועל ידע נוסף שהאיגוד צבר מאז, ומנוסחת יחד עם הגורמים שהיו בעבר המתנגדים המרכזיים לחוק – משרד הבינוי והשיכון, התאחדות הקבלנים בוני הארץ, מרכז השלטון המקומי ועוד.

את יכולה לתאר בקצרה איך בעצם עובד מהלך של קידום חקיקה?

רוב האנשים חושבים שצריך רעיון טוב, אבל זו רק נקודת ההתחלה. כדי שהצעת חוק תעבור, צריך לרתום הרבה מאוד גורמים: משרדי ממשלה, חברי כנסת, וועדות וגם להתמודד עם התנגדויות עם גורמים בעלי אינטרסים מנוגדים.
חשוב לתרגם את הרעיון לשפה משפטית, כלכלית ומעשית שמשכנעת את מקבלי ההחלטות וגורמת להם לקדם את הצעת החוק בכנסת.

כדי שהצעת החוק תעבור, התהליך כולל אישור הממשלה באמצעות ועדת השרים לחקיקה. כי הממשלה משתמשת בכוח הקואליציוני שלה כדי לגרום לח”כים להצביע עבור הצעת החוק. אם הממשלה לא מאשרת את הצעת החוק, הסיכויים לעבור בכנסת כמעט אפסיים. לאחר מכן, הצעת החוק צריכה לעבור קריאה ראשונה במליאת הכנסת, ועוברת לדיון בוועדת הכנסת הרלוונטית. בוועדת הכנסת שומעים את כל הגורמים הרלוונטיים, עוברים על ההצעה סעיף סעיף ומכינים אותה לקריאה שניה ושלישית. אם ההצבעה עוברת, החוק נכנס לתוקף ולספר החוקים.

כדי שהתהליך יושלם בהצלחה צריך לשכנע הרבה מאוד גורמים. קודם כל את משרדי הממשלה הרלוונטיים: משרד השיכון, משרד האוצר שאחראי על מנהל תכנון, משרד הפנים שאחראי על הרשויות המקומיות. במקביל יש צורך להתמודד עם התנגדויות של גורמים שונים שיש להם כוח פוליטי, ולא כל כך ירצו את החוק הזה או לפחות לא ירצו חוק עם שיניים שיעשה שינוי אמיתי. לאמנים ולאזרחים שרוצים אמנות במרחב הציבורי יש הרבה פחות כוח פוליטי מקבוצות קטנות יותר, אבל מאורגנות היטב וממומנות, שלא רוצות עיכובים או עלויות נוספות בהליכי הבנייה. זה השלב שבו רויטל בן-אשר פרץ וצוות המדיניות של האיגוד נמצא עכשיו: רתימת שותפים ושכנוע, וזה הבסיס לכל עבודת קידום החקיקה.

מה האתגרים המרכזיים שאת צופה בתהליך הזה?

הפרויקט הזה עומד מול שני אתגרים משמעותיים: הראשון, יש כאן עלות כספית, ומכאן מתחילות התנגדויות. מהשיחות של צוות המדיניות של האיגוד עם מקבלי ההחלטות זה ברור שאין מחלוקת שאמנות היא דבר חשוב ומבורך. כולם מבינים ששילוב אמנות מוסיף ערך למבני ציבור וגם למרחב הציבורי של כולנו. כך שהגורמים הרלוונטיים צריכים להשתכנע בחשיבות העניין, על אף תוספת העלות.
האתגר השני המציאות הפוליטית: חוסר יציבות וחוסר וודאות הפוליטית שאנחנו נמצאים בו כבר כמה שנים. בקרוב יהיו גם בחירות, ואז הכנסת יוצאת לפגרה ולא תהיה עבודת חקיקה.

ומה לדעתך הדרך לעמוד מול האתגרים האלה?

לשכנע, לשכנע, ועוד פעם לשכנע. ובעיקר לדבר בשפה הנכונה. אמנות מדברת בשפה ערכית, אבל כדי לקדם חוק צריך לדבר בשפה משפטית, תועלתנית, כלכלית ולהראות איך המהלך ישפיע על המרחב העירוני, על איכות החיים ועל הפעילות הכלכלית.
כמשקיפה מן הצד על העבודה של צוות המדיניות אני רואה מאמצים גדולים ומקצועיים לשכנע את מקבלי ההחלטות שהתועלת שמביאה אמנות למרחב הציבורי גדולה הרבה יותר מהעלות הכספית. האתגר הגדול פה הוא שהתועלת של אמנות היא דבר חמקמק, וקשה לכמת רווחה נפשית, יופי ותחושת שייכות או זהות מקומית. כשמקימים פארק למשל, קל להוכיח כיצד הוא מושך פעילות כלכלית – העיריה מציבה עגלת קפה ואתה יודע כמה היא מקבלת מהעגלת קפה הזו. אבל קשה להוכיח תועלות פחות ישירות או כלכליות.

במקביל צריך לבנות קואליציה רחבה של שותפים ולדעת להתמודד עם התנגדויות של גורמים חזקים. רויטל בן-אשר פרץ מובילה את המהלך הזה עם צוות המדיניות של האיגוד. זה תהליך ארוך ומורכב, אבל כשמצליחים, ההשפעה שלו היא אמיתית ומשמעותית. זו עבודת לוביזם ממושכת ומורכבת, שמצריכה לפרק התנגדויות של גורמים רבים וחזקים, עד שמצליחים להגיע לתוצאה הרצויה.