הי הדס, את עובדת עם האיגוד כבר כמה שנים כמי שמלווה משפטית את העבודה של צוות המדיניות שלנו. תוכלי להסביר קצת מה בעצם את עושה עבור האיגוד, ומה הרקע שלך?
אני עורכת דין במקצועי, עבדתי 30 שנה בשירות המדינה, כאשר התפקיד האחרון שלי, שאותו מילאתי במשך 18 שנה, היה היועצת המשפטית של משרד התרבות והספורט ושל משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה. לפני 4 שנים עברתי צד. פתחתי משרד פרטי והיום אני משתמשת בהיכרות שלי עם המערכת כדי לסייע לעמותות להשיג כספים ממקורות ציבוריים, לאתר תקציבי ממשלה ועירייה המתאימים לפעילות ולעבוד מול המדינה. אני רואה בעבודה הזו שליחות, כי מגזר אזרחי משגשג הוא עדות לחברה חזקה, דמוקרטית, וגם למידת האכפתיות שאנשים רוכשים לחברה שבה הם חיים.
איך התחלת לעבוד עם האיגוד?
הקשר הראשון נוצר לפני שלוש שנים, במסגרת הפרויקט של האיגוד לשנות את מבחני התמיכה בגלריות כך שתהיה חובה לשלם שכר אמן לאמנים. נושא שכר האמן הוא בעיה כללית של משרד התרבות. המשרד מתעסק בעיקר עם מוסדות, ולא כל כך יודע איך עובדים עם האמנים והיוצרים העצמאיים ישירות. מה שהאיגוד דרש בעצם הוא שאי אפשר יותר לדאוג רק למוסדות, בלי לדאוג לאמן היוצר. המטרה הייתה ליצור מנגנון שמחייב את הגלריות לשלם שכר לאמנים. במקביל לדחיפה של הנושא על ידי רויטל בן-אשר פרץ, ראש צוות המדיניות של האיגוד, היה צורך לתת לזה ביסוס משפטי, וגם את ההסברים וההנמקות כדי שהדבר יקרה. זה מה שאני עשיתי. אני שמחה מאוד שהפרויקט החשוב הזה הושלם בהצלחה, ושמשנת 2025 כל הגלריות הציבוריות בישראל מחויבות לשלם שכר אמן.
כעת את עובדת איתנו על קידום הצעת חוק ״אחוז לאמנות״ בישראל. את יכולה לספר על הפרויקט הזה מהצד שלך?
המטרה של הצעת החוק הזו היא לעשות שני דברים במקביל. הראשון, לדאוג לאמנים לאפיק פרנסה אמיתי, שלא תלוי בתקציבי משרד התרבות או בגחמות פוליטיות. הרעיון אומר שכל פרויקט בניה ציבורי בישראל, מגודל מסוים והלאה, מחוייב לתת סכום קבוע עבור רכישה והצבה של אמנות בפרויקט. הדבר השני שהחוק רוצה לעשות הוא לייצר סביבות חיים ומגורים טובות יותר, נעימות, יותר, ערים שטוב יותר לחיות בהן. החוק הזה, שכתבתי יחד עם רויטל בן-אשר פרץ, ובהתייעצות עם כל הגורמים הרלוונטיים בתחום, יסדיר מודל קבוע של תהליך מקצועי ושקוף של בחירת אמנות, כדי שהאמנות הנבחרת תהיה כזו שמשקפת את היצירה והתרבות בישראל, אמנות על ידי אמנים מקצועיים, ולא דקורציות שמגיעות מסין או מגורמים חובבניים.
האיגוד כבר קידם בעבר הצעת חוק בנושא שכתבה בשנת 2019 עורכת הדין והאוצרת נורית אשר פניג. למה היה צורך בהצעה חדשה?
הצעת החוק שכתבה עו״ד אשר פניג סייעה מאוד להעלות את הנושא על סדר היום. לפני שרויטל ואני התחלנו לעבוד על הצעת החוק הזו למדנו את ההצעת שכתבה נורית. הצעת חוק החדשה מתבססת על מחקרים ועל ידע נוסף שהאיגוד צבר מאז, ומנוסחת יחד עם הגורמים שהיו בעבר המתנגדים המרכזיים לחוק – משרד הבינוי והשיכון, התאחדות הקבלנים בוני הארץ, מרכז השלטון המקומי ועוד.
את יכולה לאתר קצת איך בעצם עובד מהלך של קידום חקיקה?
חוק צריך שני דברים. אחד, שהממשלה תתמוך בו, כי הממשלה משתמשת בכוח הקואלציוני שלה כדי לגרום לחכים להצביע להצעת בשלב הראשון הממשלה צריכה לאשר את החוק. אם הממשלה לא מאשרת הסיכויים לעבור בכנסת כמעט אפסיים. אחרי אישור הממשלה, החוק צריך לעבור קריאה ראשונה בכנסת, שהיא מעין הסכמה על העקרונות של החוק. אחר כך החוק עובר לדיון בוועדת הכנסת הרלוונטית, שבה יורדים לפרטי פרטים. במקרה של החוק שלנו, זו כנראה תהיה ועדת הפנים כי היא אחראית לנושאי תכנון ובניה. אנחנו מתלבטות אם לנסות להוביל את הדיון לוועדת החינוך התרבות והספורט, שלכאורה מתאימה יותר, אבל יש כאן כל מיני שיקולים שהם לא בהכרח עניינים – למשל, שיו״ר וועדת החינוך הוא ח״כ מש״ס. יו״ר ועדת הפנים, אגב, הוא מעוצמה יהודית… בכל אופן, הוועדה הזו מכינה את הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת, שם קוראים את כל סעיפי הצעת החוק סעיף סעיף, ואז מצביעים על ההצעה בכללותה. אם ההצבעה עוברת, החוק נכנס לתוקף ולספר החוקים. כדי שהתהליך הזה יושלם בהצלחה צריך לשכנע הרבה מאוד גורמים. קודם כל את משרדי הממשלה הרלוונטיים – משרד השיכון, משרד הפנים שאחראי על מנהל תכנון, משרד הפנים שאחראי גם על הרשויות הקומיות. זה השלב שבו רויטל וצוות המדיניות של האיגוד נמצא עכשיו, רתימת שותפים ושכנוע.
מה האתגרים המרכזיים שאת צופה בתהליך הזה?
הפרויקט הזה עומד מול שני אתגרים משמעותיים. האחד, שקיים גם בשגרה – יש פה הצעת חוק שאינה מובנת מאליה, וצריך לשכנע את האנשים ששומרים על הקופה שכדאי להשקיע תקציבים ציבוריים על שילוב אמנות במבני ציבור. מהשיחות של צוות המדיניות של האיגוד עם מקבלי ההחלטות זה ברור שאין מחלוקת שאמנות היא דבר חשוב ומבורך. כולם מבינים שהאמנות מוסיפה ערך לספריה הלאומית, או לבית רשות העתיקות, למשל. אבל האנשים שמחזיקים את הכסף היו שמחים אם התקציב הזה לא היה יוצא מהקופה הציבורית. אז הספריה הלאומית או רשות העתיקות הם גופים שיודעים לגייס תרומות עבור הצבת יצירות אמנות – משרד של מס הכנסה בנצרת לא ממש יודע איך עושים את זה. האתגר השני הוא כמובן מצב חוסר הוודאות הפוליטית והתקציבית שאנחנו נמצאים בו כבר כמה שנים. בקרוב יהיו הבחירות, ואז הכנסת יוצאת לפגרה ולא תהיה עבודת חקיקה..
אז מה עושים?
משכנעים. כמשקיפה מן הצד על העבודה של צוות המדיניות אני רואה מאמצים גדולים ומקצועיים לשכנע את מקבלי ההחלטות שהתועלת שמביאה אמנות למרחב הציבורי גדולה הרבה יותר מהעלות הכספית. האתגר הגדול פה הוא שהתועלת של אמנות היא דבר חמקמק, ודי קשה לכמת רווחה נפשית, יופי ותחושת שייכות או זהות מקומית. כשמקימים פארק למשל, קל להוכיח כיצד הוא מושך פעילות כלכלית – העיריה מציבה עגלת קפה ואתה יודע כמה היא מקבלת מהעגלת קפה הזו. באמנות זה יותר קשה. צריך לדבר בשפה כלכלית. זה כמעט תמיד מפתח להתקדמות. וכמובן למצוא אנשים שזה בנפשם, שמכירים בערך של אמנות.