"חוזים והסכמים"- חלק א׳

"חוזים והסכמים" – מפגש מקצועי נערך בתאריך 12 בספטמבר 2012, במרכז עמיעד המחודש בשוק הפשפשים ביפו

סיכום קטעים מדבריו של עו"ד "האיגוד המקצועי של האמנים הפלסטיים בישראל" – גיא אבידן.

(ותודהלעמותת"פעילה" עלהאירוח)

 

אז למה בכלל לדבר על חוזים של אמנים?

אני חושב, שכל הצגה של עבודות מחוץ לסטודיו, מלווה בחוזה. אם אתם מציגים עבודה בגלריה או במתנ"ס, למעשה נוצר חוזה. הייתי אומר אפילו, שכל מפגש של האמן עם הציבור הוא בעצם סוג של חוזה.

הרבה פעמים אני פוגש אמנים שאומרים לי 'אני מיוצג על ידי גלריה אבל אין לי חוזה'. הם טועים, יש להם חוזה, כי חוזה לא חייב להיות בכתב. על פי החוק, חוזה יכול להיות בכתב, (כמובן, זה מה שאנשים מכנים "חוזה"), אבל גם כשמסכמים על תנאים להתקשרות בעל פה, זה חוזה. יותר מכך, גם כשהתנהגות הצדדים מלמדת על מפגש רצונות, יש חוזה.

אם למשל אני נותן את העבודות שלי לבניין, ובבניין מחליטים להציג את העבודות בלובי, ולא סיכמנו ביננו את התנאים, העובדה שאני נתתי את העבודות, ותלו את העבודות האלה על הקירות, זה אומר שיש ביננו חוזה.

 

לפני שנתיים ניסח ועד האיגוד דאז מסמכי חוזים מומלצים להתקשרות בין אמן וגלריה ובין אמן ומיזיאון.

המטרה בניסוח חוזים אלה והצגתם, היא לתת לאמנים כלים וידע, לנהל משא ומתן עם הגופים שהם מתקשרים איתם. על פי רוב, לאמנים אין הרבה ניסיון עם זכויות, הם עוסקים בעיקר ביצירת עבודות אמנות, הם לא עוסקים במשא ומתן. מהניסיון שלי, בשנתיים האחרונות, מאז שהחוזים עלו לאתר האיגוד, פגשתי לא מעט אמנים שזה עזר להם מאוד.

 

ההכרות שלי עם עולם האמנות התחילה בשנת 2002.

האמנית סיגלית לנדאו פנתה אלי בבקשה לעזור לה עם חוזה מול מוזיאון תל אביב, לקראת התערוכה "הפיתרון האינסופי". החוזה שהיא הביאה אלי חוזה היה מאוד חד צדדי והיו בו הרבה בעיות. התקציב שהמוזיאון הסכים להקצות לתערוכה לא היה היה מאוד אמורפי, היתה התחייבות לקטלוג אבל לא היה תקציב מוגדר לכך, נושאי הביטוח והובלת העבודות לא היו ברורים, ועוד.

בהתחלה, כשנפגשנו עם מוטי עומר ז"ל, המוזיאון לא ראה את זה בעין יפה, את העובדה שאמן בא עם עו"ד. אבל בסופו של דבר הצלחנו ליצור איזשהו שיתוף פעולה, ולשפר בצורה משמעותית את התנאים של החוזה.

אני חושב שהצלחנו להסביר למוזיאון שהתקשרות בין אמן למוזיאון, היא לא בהכרח שונה מכל התקשרות אחרת, ואין סיבה שבאופן מובנה האמן יהיה נחות מהמוזיאון.

בעקבות המשא ומתן על החוזה מול המוזיאון, סיגלית ביקשה ממני שאני אעזור לה גם בהפקת התערוכה. היתה שם הרבה מאוד עבודת הפקה וגיוס תקציבים, פנינו לחברות מסחריות, עבדנו עם אספנים, אוצרים, גלריות.

במשך שנה שלמה, חילקתי את הזמן בין עבודתי כעו"ד, והעבודה עם סיגלית כמפיק של התערוכה. זה לא היה קל, אבל אני חושב שנהנתי.

אחרי התערוכה הזאת היו כמה אוצרים שפנו אלי לעזרה, והיו הרבה מאוד אמנים שפנו אלי ליעוץ. אני רגיל לתת יעוץ משפטי, אבל במשך הזמן הבנתי שהיעוץ שהם מבקשים, זה בעצם יעוץ לגבי ההתנהלות מול אנשים, איך עומדים על זכויות.

לפני קצת יותר משנתיים, זו הייתה סיגלית שהעבירה לי את הקול קורא של האיגוד עם הפניה לאמנים לשלוח חוזים שקיבלו. מכיוון שהעבודה שעשיתי עם מוזיאון תל אביב הגיעה לחוזה מאוד מקיף שהכיל הרבה מאוד עבודות, ויש לי היכרות די מעמיקה עם הנושא, הרגשתי מספיק בנוח לפנות אל האיגוד ולהציע את עזרתי.

 

מה זה חוזה?

המילה חוזה באה מהשורש ח.ז.ה, לחזות. חוזה הוא בדרך כלל צופה פני עתיד. חוזה הוא ביטוי למפגש רצונות. כשמדברים בהקשר של אמנים וגלריות, אמנים ומוזיאונים או אמנים ותערוכות, הרצון העיקרי של האמן הוא בדרך כלל פשוט להציג. פגשתי אמנים שכל מה שמעניין אותם זה להציג, והם יחתמו כמעט על כל דבר. אלא שבדרך כלל, אחרי שהם חותמים, פתאום מתעוררות כל מיני סוגיות שהם לא חשבו עליהן לפני כן.

ישנו "חוק החוזים", שמסדיר את העניין של איך נכרת חוזה. לא כל חוזה הוא חוזה חוקי. נתקלתי בעבודה עם אמנים בחוזים שאני לא בטוח שהם היו עוברים במבחן של בית משפט.

אחד מהסעיפים בחוק החוזים מתיחס ל"תקנת הציבור", שזה איזשהו מכלול של נורמות שהחברה רואה כראויות לחיות לפיהן. חוזה שסותר את "תקנת הציבור", הוא חוזה לא חוקי ולא אכיף.

דוגמר: חוזה שגורם לאמן לשעבד את כל עבודותיו לאספן למשך כל ימי חייו –  זה לא חוזה חוקי.

 

כמה מושגים רלוונטים לחוזים בכלל:

"הסתמכות"

אלמנט ההסתמכות הוא למעשה העיקרי כשכורתים חוזה. המשמעות הראשונה של קיומו של חוזה היא שיש שני צדדים שהסכימו על משהו, וסביר להניח שאחד מהם מסתמך על קיומו של החוזה.

דוגמא: הוצאות שיווק של גלריה.

כשגלריה מתחילה לשווק אמן היא משקיעה משאבים, מוציאה כסף. הגלריה מסתמכת כל קיומו של חוזה עם האמן, ומצפה שתהיה לה היכולת למכור עבודות שלו. יהיה קשה לאמן לבוא אל הגלריה, חודשיים אחרי ההתקשרות, ולאמר: 'לא מתאים לי יותר לעבוד אתכם'. כי הגלריה תטען: 'סליחה, אני הסתמכתי על קיומו של חוזה ביננו. הוצאתי הוצאות, מתוך מטרה לשווק אותך, לפאר את שמך ולהגדיל את ההכרות של עולם האמנות אתך, ולכן אני מצפה למכור עבודות שלך, לפחות בשנה הקרובה'.

 

"טעות" או "הטעיה"?

אלו מושגים חשובים במיוחד בחוזים שמתקשרים בהם אנשים שאין להם ניסיון בחוזים. המושגים "טעות" או "הטעיה" נמצאים בחוק החוזים, והמשמעות שלהם היא שאם אדם התקשר עקב טעות או הטעיה, הוא יכול להשתחרר מהחוזה.

דוגמא: חוסר יכולת של גלריה למכור עבודות.

אם גלריה יצרה מצג שווא בפני אמן לגבי יכולת מכירה גבוהה, ובפועל היא לא מצליחה למכור את העבודות שלו, אז אותו אמן יכול לבוא לגלריה ולאמר: 'אתם הטעתם אותי באשר ליכולת המכירה שלכם ועל כן אני מבקש להשתחרר מהחוזה'.

כמובן שאפשר להתווכח מי הטעה, מתי הטעה, אבל המושג מאוד רלוונטי.

 

"עושק" ו"ניצול"

את האמת שלא פגשתי הרבה אמנים שלא טוענים שעושקים אותם, גם אמנים בינלאומיים מצליחים. זה דיון קצת פילוסופי אולי, מתי מתקיים "עושק" ומתי לא. עושק כתחושה סובייקטיבית זה משהו אחר לגמרי מההגדרה של "עושק" בחוק החוזים.

"עושק" במובן המשפטי זה מצב של פגיעה ברצון החופשי או חוסר יכולת לקבל החלטה רציונלית. כשמחתימים על חוזה מישהו שהוא לקוי שכלית, זה עושק קלאסי. האם כשאמן חותם על חוזה שמנצל אותו הוא נמצא במצב של לקות שכלית? אני לא יודע, זאת שאלה.

 

לפני שנתיים פנה אלי אמן מצליח שהיה מיוצג על ידי אחת הגלריות. הוא נקלע למצב שהיה צריך סכום של כסף. מכיוון שהוא לא מצא פיתרון אחר, הוא פנה לגלריה וביקש ממנה את הסכום הזה כהלוואה. הגלריה כנראה ניצלה את המצב, ואמרה לו 'אין בעיה, תקבל את הסכום שאתה צריך, תמורת מכירת עבודות עתידיות. אבל אנחנו רוצים לתחום על חוזה חדש.' הגלריה דרשה מהאמן לחתום על חוזה לשמונה שנים קדימה. היה חוזה קיים, שעמד להסתיים תוך פחות משנתיים, והוא הסכים לחתום על חוזה חדש לתווך ארוך מאוד. אחרי שנמכרו מספיק עבודות והוא החזיר את ההלוואה שקיבל מהגלריה, הגלריה הפסיקה למכורת עבודות שלו והוא מצא את עצמו כמה חודשים בלי הכנסה. האמן רצה לעזוב את הגלריה אבל היה חתום על חוזה לעוד כמה שנים.

 

אני חשבתי שזה מקרה מבחן יפה להביא לבית משפט ולטעון שהיה פה "עושק" במובן החוזי של המילה. ניצול מצוקה כספית של אדם כדי להחתים אותו על חוזה שהוא עושק אותו. חשבתי שאפשר לטעון בבית משפט שהמצוקה הכספית של אותו אמן הביאה אותו לחתום על חוזה.

בסופו של דבר האמן בחר שלא ללכת לבית משפט, והוא הגיע איתם להסדר. נדמה לי שהוא נתן להם כמה עבודות.

 

אני חושב שמערך הכוחות בין אמנים ועולם האמנות דורש שינוי מלמטה. ככל שיותר ויותר אמנים יבואו ויאמרו 'על זה אני לא חותם', ככה ישתנה היחס לחוזים או לסטנדרטים מינימלים, יהיה פחות ופחות עושק. אני חושב שזה מה שקורה ברוב התחומים, יש מן תהליך כזה.

היום כשאשה שמקבלת שכר נמוך מגבר, כשהיא מבצעת את אותו תפקיד, זה לא בדיוק "עושק", אבל מי שמשלם לה, עובר על החוק.

 

כשמדברים על יחסי עובד-מעביד, בתחום של דיני עבודה, כל החקיקה הסוציאלית מתיחסת לעובד כאל מישהו, שהוא בהגדרה נחות בכח המיקוח שלו. אם למשל עובד חותם על חוזה, שנותן לו פחות משכר המינימום, שולל ממנו חופשה, הבראה או פיצויי פיטורין – זה לא תקף מבחינת החוק. אותו עובד יכול לתבוע מהמעביד שלו תנאים בסיסיים גם אם חתם על חוזה כזה.

 

האם אמן נחשב ל"עובד"?

זו שאלה רלוונטית במורכבות מערך יחסי כוחות בין האמנים לבין עולם האמנות, הגלריות, האספנים או המוזיאונים. "עובד" נתון להוראות ולפיקוחו של המעביד, ועליו לבצע את הוראותיו. אמן לא רוצה לבצע הוראות מאף אחד, לפחות האמנים שאני פגשתי. לפי החוק, כל מה שעובד יוצר שייך למעביד שלו. כשאמן מתקשר עם גלריה, הוא מתקשר בהסכם בו הוא מאפשר לגלריה למכור את העבודות שלו. הזכות של הגלריה מסתכמת במכירת עבודות וחלוקה בתמורה. זכויות היוצרים כולן נשארות אצל האמן. אני לא חושב שאמן הוא "עובד".

 

פנתה אלי אמנית, לקראת הצגת תערוכה, שאחת האסיסטנטיות שלה שלחה לה מכתב מעו"ד, בו טוענת שחלק מהעבודות שיוצגו בתערוכה הן במידה מסויימת שלה, ולכן היא מבקשת קרדיט. כששאלתי מה היו היחסים בינהן, היא סיפרה לי שהיא היתה עובדת שלה, שקיבלה תלוש משכורת, וזכויות. על פי החוק, כל מה שהעובדת הזאת יצרה שייך למעסיקה שלה. זו בחירה של האמנית אם היא רוצה לציין מי עזר לה ביצירת התערוכה.

 

אני מכיר גלריה אחת שאמנים הם "עובדים" שלה, יוצרים יצירות, ומקבלים משכורת חודשית. הם עובדים בשטח הגלריה, מקבלים מהגלריה כלי עבודה, צבעים, קנווס וכל מה שצריך. במקרה כזה היצירות כולן וזכויות היוצרים שייכות לגלריה. זה שונה לחלוטין מאמן שעובד בסטודיו שלו, והגלריה מוצאת אינטרס בלאפשר לו להתקיים ולהתפרנס גם בלי קשר למכירת העבודות. אני די בטוח שבמקרים האלה, יש הסדרים של קיזוז חלק מהתמורה, כשיש מכירת עבודות.

 

"תום לב"

כשכורתים חוזה, מנהלים משא ומתן לחוזה או מקיימים חוזה, כל ההתנהגות שמלווה את האלמנטים האלה צריכה להיות ב"תום לב".

במהלך ההכרות שלי עם עולם האמנות, ראיתי הרבה מאוד חוסר שקיפות, הסתרת פרטים, מצגי שווא, הכשלות שונות. הייתי אומר שהמושג "תום לב" לא קיים מספיק בעולם האמנות והיחסים הכלכליים בתוכו.

 

"הפרה של חוזה"

יש בחוק החוזים "תרופות" בשל הפרת חוזה. (לא "תרופות" במובן של medicine אלא במובן של remedy). כשמפרים חוזה או מתנהגים בניגוד לחוזה, יש חוק שמסדיר את התרופות שיכול לקבל מי שהפרו כלפיו את החוזה.

אז הדבר הראשון שניתן לעשות זה לבטל את החוזה, כמו במקרה של הטעיה. לבטל במובן של כאילו לא היה מלכתחילה. אם גלריה הטעתה אמן שהיא תציג תערוכה שלו במהלך החוזה, ולא קיימה, אז האמן יכול לדרוש לבטל את החוזה.

 

צעד נוסף למי שהפרו כלפיו את החוזה זה האכיפה.

האיגוד מטפל עכשיו, במקרה של אמן שמוטי עומר ז"ל הבטיח לו תערוכה במוזיאון תל אביב. אפילו ניתנה לו התחייבות בכתב. עכשיו כשנכנסה לתפקיד מנכ"לית ואוצרת ראשית חדשה, מהמוזיאון אומרים: 'אנחנו לא יודעים אם זו התחייבות שלנו, אנחנו לא בטוחים שאנחנו חייבים לקיים את התערוכה הזו'. האמן עבד שנתיים לקראת התערוכה הזו. אין פה חוזה קלאסי, אבל זה חוזה בעל פה או בהתנהגות.  עבודה על תערוכה מצריכה שיתוף פעולה, מוטי עומר אמור היה להיות אוצר התערוכה הזאת והאמן עבד איתו.

אנחנו שוקלים בימים אלה להגיש תביעה כנגד המוזיאון לאכוף את החוזה, לאלץ את המוזיאון להציג את התערוכה. המטרה היא לא לנהל מאבק משפטי, כי מאבק משפטי בדרך כלל עושה רע לכולם, לכל הצדדים המעורבים. זו התניה קלאסית להסתיים בפשרה. סביר להניח שכשזה יגיע לבית משפט, השופט יגיד 'חברה, היתה פה התחייבות, היה פה חוזה, תעשו לו תערוכה וגמרנו'.

 

התרופה הקלאסית היא "פיצוי".

יש אמנים שיכולים לבחור איזה גלריה תייצג אותם. הם יכולים לדרוש למשל מגלריה 'מכירה של שלוש עבודות בשנה במחיר של לפחות 50 אלף דולר'. אם יש סיכום כזה ואין מכירה, אותו אמן יכול לבוא ולהגיד שהוא הפסיד כסף, או שהוא לא הרוויח את מה שהוא יכל להרוויח, ויש לו זכות לפיצוי, כמו כל פיצוי אחר.

 

בהמשך המפגש עבר עו"ד גיא אבידן על סעיפים מתוך החוזים אמן-גלריה ומול מוזיאון.

חוזים מומלצים אשר נוסחו לפני שנתיים ע"י ועד האיגוד דאז ועו"ד אבידן, לאחר בחינה מעמיקה של חוזים מהארץ והעולם.

הנוסחים המומלצים ניתן לעיון והורדה באתר האיגוד. (לינקים).

 

מה שמצחיק זה שלפני שנה הגיעה אלי אמנית עם חוזה שקיבלה מגלריה, וכשקראתי אותו, ראיתי שזה אותו חוזה שאנחנו ניסחנו, רק עם ההיפוך של התנאים. שזו התקדמות, כי אי אפשר להפוך הכל, יש איזשהו היגיון שעומד בבסיס של הטקסט שקשה להטות.

 

הרי המטרה של החוזה הזה היא באמת לתת ידע מוקדם וכלים לאמנים לדעת על מה הם מדברים, ומה הנקודות החשובות, איפה הם יכולים ליפול, איזה נקודות הן בעייתיות, עשוייות להיות בעייתיות, כאלה שהם לא חושבים עליהן מראש. במיוחד אמנים שאין להם ניסיון בהתקשרויות חוזיות וגם כאלה שיש להם ניסיון, זה יכול להזכיר.

סעיפים מתוך החוזה:

 

3.                   הסכם זה יעמוד בתוקף למשך שלוש שנים מיום חתימתו.

בחוק החוזים כתוב שחוזה לתקופה בלתי מוגבלת, או שאין בו תקופה מוגדרת, הוא בעצם לזמן סביר ובכל מקרה הוא לא לתקופה בלתי מוגבלת.

כשמחליטים להתקשר עם מישהו בחוזה צריך לתת צ'אנס להתקשרות הזאת. צריך לתת הזדמנות לגלריה למכור. לפחות שנה, שלוש שנים זה אולי יותר מידי, יותר משלוש שנים זה בודאי יותר מידי.

ככל שתקופת ההסכם ארוכה יותר, ההתחייבות של הגלריה מול האמן צריכה להיות יותר גדולה.

4.                   האמן מקנה בזאת לגלריה בלעדיות מוחלטת למכירת היצירות בישראל וממנה אותה להיות סוכנת המכירות היחידה והאקסלוסיבית שלו בישראל.

 

נושא ה"בלעדיות", אני לא מכיר גלריה שתסכים לייצג אמנים, אלא אם כן תהיה "בלעדיות". (אני מכיר סוחרי אמנות, מסתובבים בעולם האמנות אנשים שמכירים אמנים ואספנים, ומנסים למנף את ההכירות הזאת ולמכור עבודות או לחבר בין אספנים לאמנים. בדרך כלל הם לוקחים 10%-25% עמלה מהמכירה, בניגוד לגלריות שבדרך כלל לוקחות 50%).

הבלעדיות היא מובנת, כי גלריה לא תשקיע באמן אלא אם כן היא תדע שאת פירות ההשקעה היא תרוויח, אני חושב ברור.

הסעיפים הבאים (4.1 ו4.2) מתיחסים לנושא הזה של בלעדיות ואקסלוסיביות.

5.                   העבודות יוחזקו על ידי הגלריה, כאמור להלן, בהסכם קונסגנציה עם האמן;

 

הסכם קונסיגנציה זה בעצם הסכם שאומר שהבעלות על העבודות נשארת של האמן ולגלריה יש את הזכות למכור את העבודות. שלא יהיה ספק שהעובדה שהעבודות של האמן נמצאות בגלריה, מביאה לבעלות של הגלריה על העבודות.

 

 5.1.       הגלריה תאחסן את כל היצירות הנמצאות ברשותה במחסניה ותשמור עליהן בתנאים הטובים ביותר האפשריים.

זה כאילו ברור מאליו אבל זה צריך להיות כתוב. יש סטנדרטים ידועים לאיך מחזיקים עבודות אמנות. לא מחזיקים עבודות בשמש בחוץ, ולא מחזיקים אותם בתוך מקרר. זה לא משהו חדש ולא מוכר. עבודות אמנות קיימות בעולם מספיק שנים כדי שיצטבר מספיק ניסיון וידע לגבי איך מחזיקים אותם.

 

זה שאנחנו מציינים שהגלריה "תאכסן את כל היצירות בתנאים הטובים האפשריים". זה חשוב כי הגלריה לא יכולה להעלות טענה נגד הסעיף הזה.

גם אם סטודנט שסיים עכשיו את בצלאל, ועוד אף פעם לא הציג בשום מקום, בא ואומר לגלריה 'אני רוצה את הסעיף הזה'. והגלריה תגיד 'אני לא רוצה את הסעיף הזה'. הוא יכול לשאול 'רגע, אתם לא מאכסנים את העבודות בתנאים הכי טובים האפשריים?' מה אפשר לאמר נגד זה? אין הרבה מה לאמר נגד זה. ככה, באופן בסיסי, ניתן לחייב את הגלריה לסטנדרטים מסויימים, כדי ליצור סטנדרט חדש.

 

הסעיפים הבאים (5.2-5.6) מתיחסים לזה שלא רק שהגלריה צריכה לשמור על העבודות בצורה טובה, היא גם אחראית לשלמות שלהן, ולכל נזק או אבדן שיכול לקרות להן עד לרגע שהן מתקבלות לידי הרוכש.

יותר מזה, כתוב כאן שבמקרה שהעבודה הולכת לאיבוד, (וקורה שעבודות הולכות לאיבוד, אני מכיר לא מעט מקרים כאלה), חוזית לפחות, האמן זכאי לקבל את מה שהיה מקבל אילו העבודה נמכרה. אני לא יודע אם אפשר באמת להגיע להסכמה כזאת.

הסעיפים האלה מדברים על האחריות של הגלריה. מאוד חשוב שיהיה ברור שהגלריה אחראית לבטח, לשמור ועל כל נזק. זה נושא שהוא מאוד בעייתי בין אמנים לגלריות, כי כשאין חוזים הגלריה אומרת 'נכון, אבל לא התחייבתי'.

6.                   האמן יקבע את מחיר העבודות. זאת, לאחר שישמע  את חוות דעתה המקצועית של הגלריה אודות המחיר הראוי.

הדבר הבא זה מחיר העבודות, שזה באמת עניין של משא ומתן בין. הרבה פעמים, אמנים חושבים שהעבודות שוות יותר. ההמלצה כאן היא לעשות את זה בשיתוף פעולה. אני חושב שלגלריה יש יכולת יותר טובה מלאמנים להעריך את מחירי השוק של העבודות.

 

6.1.       מחיר העבודות יקבע בדולר ארה"ב (לא כולל מע"מ).  

ההמלצה כאן היא לעשות מחירים בדולרים בגלל שכולנו מקווים שלכל אמן יהיה שוק בינלאומי.

 

6.3.       מייד עם מכירתה של יצירה תודיע הגלריה לאמן בדואר אלקטרוני אודות המכירה.

הגלריה תעביר את התמורה אל האמן מייד לאחר קבלתה מהרוכש. התמורה תועבר לאמן בש"ח או במטבע אחר בהתאם לשערי המטבעות כפי שהיו בעת העברת התמורה לגלריה מאת הרוכש לגלריה.

מדלג לתת סעיף הבא, האחריות של הגלריה להודיע לאמן בכלל על זה שנמכרה עבודה. הרבה פעמים מודיעים בדיעבד. כבר היו מקרים של עליות וירידות גדולות בשערי הדולר, וגלריות מכרו בתאריך מסויים והודיעו לאמן בתאריך אחר, או התקבלו דולרים בתאריך מסויים והתמורה הועברה לאמן בשקלים לפי שער של תאריך אחר. (בגלל שנתקלתי בעבר בכמה מקרים כאלה, אז הכנסתי את הסעיף הזה).

הדרישה בסעיף הזה היא להודיע מיד כשנמכרה העבודה, פשוט להודיע, ושהגלריה תהיה אחראית לכל כרוך בכך, להעביר את הכסף לאמן, להעביר את העבודה לרוכש.

 

הסעיפים הבאים (7-12) מתיחסים למקרים של הנחות או מכירה באשראי, הרעיון הוא שהאמן צריך להסכים לזה. סעיפים האלה בא להביא לידי ביטוי את הבעלות של האמן על היצירה שלו (כפי שכתוב במפורש בסעיף 11). להבהיר לגלריה מראש 'אין בעיה, אתה רוצה למכור, תמכור בהנחה, תמכור בתשלומים, תמכור באשראי, רק תשתף אותי, תידע אותי לפניכן'.

 

אין עבודה אמנות שנימכרת בלי הנחה. מקובל לתת 5 אחוז הנחה על מחיר העבודה אוטומטית, לפחות ממה שאני מכיר. זאת אומרת לעבודה יש מחיר, בדרך כלל הרוכש יבקש הנחה, זה כמעט תמיד קורה, וכמעט תמיד הגלריה תתן 5% בלי להתיעץ עם האמן.

יש מוזיאונים שאומרים 'לנו יש תקציב x, מחיר השוק של העבודה הוא אולי 8000 דולר, אבל המוזיאון יכול להשקיע 3000 דולר, take it or leave it ' ובדרך כלל האמן יסכים.

אבל בכל מקרה הגלריה צריכה להתיעץ ולבקש אישור מהאמן לפני שהיא סוגרת עסקה עם מעל 5% הנחה. הבעלות על העבודה היא של האמן, ואם הוא מחליט לא למכור, אז העבודה לא תמכר בהנחה כל כך גדולה.

 

בהמשך (9.5) יש הדגמה של החלוקת התמורה הכספית על העבודה בין האמן והגלריה. בגלל שזה נתון לפעמים לחילוקי דעות, חשוב מאוד להבין אפילו בדוגמאות מספריות איך מתחלקים בכסף.

 

(סעיף 10) אם אמן מוכר בעצמו את העבודות שלו, נהוג שהגלריה גם מקבלת תמורה עבור המכירה הזאת. זה בגלל הבלעדיות שציינתי קודם. ברוב המקרים שאני מכיר, זה 40 אחוז, אם מגיעים למשא ומתן יותר טוב אז 30 אחוז. זה באמת עניין של משא ומתן.

 

הוצאות

זה באמת נושא שהוא תמיד במחלוקת בין האמנים לגלריה, על מה משתתפים. האם, ברמה של איזה יין יהיה בפתיחה ומי יממן אותו. כי גלריות לא אוהבות להוציא שקל אלא אם כן הן חייבות. אז את השכירות הן לא מבקשות מהאמן, שכירות הגלריות לא מבקשת מהאמן, אבל בדרך כלל כל הוצאה נוספת הן מבקשות השתתפות. והרעיון הוא ליצור כמה שיותר הוצאות על הגלריה, וצריך להבהיר 'אני יוצר את העבודת אתה לא קונה לי את החומרים, תקנה לי את חומרים ואז נדבר על אם אתה מביא או לא מביא יין בפתיחה'. עשיתי לא מזמן חוזה לאמן שהציג בחו"ל, במדינה במזרח אירופה ושם יש סטנדרטים שהם באמת יותר גרועים מבישראל, ולפחות ממערב אירופה ושם כתבנו בחתיכה קטנה שיהיה יין אדום בפתיחה מתוצרת מוכרת כך וכך' ללמדכם שזו לא בעיה של אמנים ישראלים וגלריות ישראליות זה בכלל קיים.

 

אז פה ברור שיש חלוקה של הוצאות מה לגלריה מה לאמנות מה לאמן. כתוב שהוצאות חריגות צריך לדבר עליהן.

יש הוצאות שאפשר להתחלק בהן, למשל עבודות ברונזה מאוד יקר לצקת, אז

מימון ביניים אבל מקובל שאם זה מאוד יקר, מה זה מקובל, מקובל לנסות לפחות, להתחלק בהוצאה הזאת, לפחות בהתחלה. באים על הגלריה ואומרים 'בואי תעזרי לי לממן את היציקה או את האינסטליישן הזה', או את הלא יודע מה, ונראה את זה כהוצאה משותפת כי אנחנו בעצם שותפים. את עוזרת לי ליצור את העבודה, אני מתחייב למכור את העבודה באמצעות הגלריה, אני לא יכול לבקש מהגלריה גם להשתתף בהפקה, הגלריה גם לוקחת על עצמה סיכון במקרה כזה, שהיא שמה כסף והיא צריכה לקבל אותו בחזרה באיזשהו אופן.

 

בכל מקרה המימון שונה, הרבה פעמים מוזיאונים עוזרים.

זמן העבודה של הגלריה, לא של האמן, לא לו כהוצאות הפקה. הסעיפים האלה מדברים על הסדר ספציפי של הפקה של עבודות שיקר להפיק אותן אז שלא יתחילו להתווכח אני עבדתי 8 שעות אני עבדתי 18000 שעות, זה כל אחד על עצמו לוקח, זאת אומרת האמן לא מקבל שכר והגלריה לא מקבלת תמורה על הזמן שהיא השקיעה באמן. בכלל זמן עבודה של אמן זה לא משהו שהוא זכאי לתמורה בגינו כי הוא לא "עובד".

הוא לא עובד של הגלריה, עובד במובן המשפטי. הוא לא עובד של הגלריה. אם אני עובד של הגלריה אם אני עושה קרה בגלריה, או עובד שמציג עבודות בגלריה או מנהל הגלריה או מנהל תקציב, אני זכאי לקבל כסף על זמן העבודה שלי, נכון? אבל אם אני אמן אז אני לא זכאי כי אני לא עובד של הגלריה, זמן העבודה שלי הוא בסטודיו שלי בזמני החופשי.

 

אם כל ההפקה היא על האמן? זה עניין של משא ומתן. את יכולה לבוא ולאמר 'אני את העבודה הזאת יצרתי ב3000 דולר, ואני לא יהיה מוכנה למכור אותה במחיר שלא יחזיר לי לפחות את ה3000 דולר האלה, או שאתם תשתתפו איתי.'  זה עניין של משא ומתן. יש אמנים שמה שהם יבקשו הם יקבלו. זה באמת עניין של משא ומתן, זה בעיה, זה לא שוק שיש בו שוויוניות, זה שוק שהוא קפיטליסטי במובן הכי קשה של המילה.

 

מה קורה במקרה שבו אמן שלח לגלריה בחו"ל עבודה שנשברה בדרך? השאלה מי צריך לשלם על זה?

זה לא עניין של חוקי או לא, כל עוד לא דאגת לעצמך מראש, ולא שלחת למשל, אם היית באה אלי לפני זה אני הייתי אומר לך, 'תקשיבי, לפני שאת שולחת את העבודה לפחות תחתמי על איזשהו נייר, לפחות תהיה איזשהי תחלופת אימיילים עם הגלריה הזאת קודם כל שהיא תדאג לקבל אותה'. כמובן שאת צריכה לבטח אותה, את העבודה, ואם הגלריה יכולה או לא יכולה לבטל את החוזה להציג את העבודה, זה תלוי עד כמה סיכמתם את פרטי ההתקשרות בינכם, האם היתה התחייבות מפורשת שלה למשל להציג את העבודה או לא. אבל לא הייתי מנסה להכריח גלריה להציג עבודה שלי אם היא לא רוצה.

 

צריך להבין שעם כל הכבוד לחוזים ולעולם המשפטי ההתקשרויות האלה הן ברובן על בסיס אישי. ולא כדאי להכניס את עולם המשפט יותר מידי לעולם האמנות. זה לא טוב, זה לא יעשה לו טוב. יחסים כאלה של אמן עם גלריה שצריך יותר מידי חוזים ועודים שילוו אותם זה בדיוק הדיסוננס שיש בין העולם המשפטי לעולם האמנות. צריך לדעת לעמוד על זכויות, אבל זה לא אומר שחייבים לתקוף במובן המשפטי. יש הבדל. עמידה על זכויות היא לא בהכרח צריכה להיכנס לזירה המשפטית אלה יותר לזירה האנושית של היחסים.

 

אמנים שמוכרים עבודות מתקשרים לתקופות ארוכות תווך. (גלריות מסחרית).

תקחי את החוזה הזה ותצמצמי אותו ותקחי אותו בזעיר אנפין, אז תראי שגם (בהתקשרות לצורך תערוכה) במשך שבועיים צריך לדאוג להובלה, לביטוח ולשמור על העבודות.

 

התחייבויות הצדדים. יש התחייבויות הדדיות, זה חוזה שיותר מדבר אל אמנים… באופן טבעי ההיכרות שלי היתה יותר עם אמנים שמוכרים, הם יותר נזקקו לעו"ד.

צריך common sense כשבאים לדבר עם גלריות, לדעת איפה את מי את ומה את שווה, מבחינת השוק. אין ספק. זה ברור.

כאת רואה מה תוכלי לדרוש כשתהי אי שם למעלה, זה כן נותן השראה, אני בטוח, אפילו במידה מועטה לשפר את המצב שלך, אפילו מול גלריה שתציג את העבודות שלך לשבועיים.

 

אם מדברים על התחייבויות, זה די ברור שהגלריה מתחייבת לשמור, למכור, וכן הלאה. לאמנים שיש הרבה עבודות שלהם בגלריה, כדאי לעשות רשימת מצאי, איזה עבודות יש, איזה נמסרו בחזרה, זה יכול להיות הרבה פעמים מקור לויכוח "כן לקחת את העבודה, לא לקחת את העבודה, זה כן אצלך, זה לא אצלך".

 

בהמשך יש התחייבויות להציג את האמן בתערוכה. והתחייסויות ספציפיות לקרדיט.

 

חוזה מול מוזיאון

נעבור על הדברים החשובים.

מועד פתיחה לתערוכה – הסעיף הראשון שכתבתי "הצדדים סיכמו על פתיחת תערוכה ביום ____". כל עוד אין תאריך פתיחה, אין חוזה, אין שום דבר, זה הכל דיבורים בעלמא.

 

ההערות שאתם רואים זה הערות שהשארתי בחוזה שנמצא כאן, עם כל מיני שאלות ונושאים שהעלו אמנים. (לא מזוהה פה מי אומר מה). כל מיני מחשבות של האמנים על החוזה ובכלל.

 

אני חושב שדיברתי באופן כללי על התחייבויות של המוזיאון, אבל, וזה אפשר לעשות אפילו בלי החוזה.

המוזיאון צריך קודם כל אם הוא מתחייב לתקצב שייתחייב לתקצב, ואם הוא שם כסף, שיגיד שהוא שם כסף. אם הוא שם שכר אמן אז שיגיד כמה הוא נותן. מוזיאונים מאוד אוהבים להשאיר את הכל מאוד אמורפי, לא ברור, "נראה".

אז קודם כל בעצם זה שיש הסכם בכתב, בעצם כבר יש התחייבות שמוזיאונים לא אוהבים לעשות. תמיד אני אומר את זה על חוזים, לאו דווקא של אמנים, בכלל, אם הוסכם על משהו, מה הבעיה להעלות את זה על הכתב? זאת אומרת אם אתה אומר, ואתה מוכן לעמוד מאחורי המילה שלך, אז בוא נכתוב את זה.

אני חושב שהאיגוד עובד מאוד חזק על העניין של שכר אמן, וזה באמת עניין שאולי יום אחד יהיה שווה משהו.

החוזה באופן כללי נותן כל מיני סעדים לאמנים על הפרות של החוזה על ידי המוזיאון. בדרך כלל המוזאונים לא רואים את עצמם מחוייבים לאמנים.

על תקציב דיברתי,

על קטלוג, שוב, כשאמן מגיע לאיזה מעמד מסויים ויש לו תערוכה במוזיאון, כדאי שיהיה קטלוג, לפחות שהמוזיאון יפרוש את חסותו ויסיע גם אם לא יעמיד תקציב לאמן.

לפחות… בחוזה הקודם לא הגענו לזה אבל יש חובה לתעד את העבודות. תעוד מקצועי.

אני לא יודע, אבל כשיש תערוכה חשוב לתעד אותה.

זה עניין של משא ומתן, אבל זה צריך להיות עליהם, או לפחות בהשתתפות שלהם. זה גם אינטרס שלהם. הרי מה קורה אחרי תערוכה, או לפחות כולם מקווים שאחרי התערוכה העבודות תמכרנה, נכון? עכשיו, הן תמכנה יותר טוב אם יהיה להן צילומים. בדרך כלל שולחים לאספנים באימייל איזשהו תעוד של העבודות. ככל שהעבודות מתועדות טוב יותר ככה הן יותר.

רוב העבודות לא נרכשות… רוב העבודות, רוב האספנים, באמת, נרכשות, הרבה מאוד, לפחות אלה שאני מכיר, מתוך קטלוגים. האספנים הגדולים באמת, אין להם זמן לטייל בכל העולם ולרכוש עבודות. אז חשוב מאוד לתעד, חשוב מאוד שהמוזיאון יעזור לתעד, חשוב מאוד, שוב שהמוזיאון יבטח ויהיה אחראי לנזקים, כמו שקרה בהרבה מאוד מקרים ששולחים את האמנים לחברות ביטוח ואז הם מחפשים את הפקיד, לא מוצאים אותו בדרך כלל.

זה ברור שהזכויות יוצרים תמיד ישארו אצל האמן.

 

קטגוריה: חוזים והסכמים תיעוד

פוסט הבא: פוסט קודם:

One response to “"חוזים והסכמים"- חלק א׳

  1. מאלף!!!
    גם לי היה חוזה בע"פ לגבי תערוכה בגלריה שנמכרה לבעלים חדשים שאיננו מכבד את התחייבויותיהם של הבעלים הקודמים. שנתיים של עבודה והרבה כסף הלכו לטמיון. עכשיו אני בחיפוש גלריה אחרת וכמובן שמן הסתם תהיה דחייה של התערוכה כיוון שלרוב הגלריות הסכמים ותאריכים לשנתיים מהיום.
    גילה שטיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *