"חוזים והסכמים"- הרצאה מאת עו״ד גיא אבידן

סיכום הרצאתו של עו"ד איגוד האמנים הפלסטיים, גיא אבידן, בנושא "חוזים והסכמים". ההרצאה ניתנה במפגש לחברים ולחברות שנערך בתאריך 12 בספטמבר 2012, במרכז עמיעד המחודש בשוק הפשפשים ביפו. תודה לעמותת "פעילה" על האירוח)

 

אז למה בכלל לדבר על חוזים של אמנים?

אני חושב שכל הצגה של עבודות מחוץ לסטודיו בעצם מלווה בחוזה. אם אתם מציגים עבודה בגלריה או במתנ"ס, למעשה נוצר חוזה. הייתי אומר אפילו שכל מפגש של האמן עם הציבור הוא בעצם סוג של חוזה.

הרבה פעמים אני פוגש אמנים שאומרים לי 'אני מיוצג על ידי גלריה אבל אין לי חוזה'. הם טועים, יש להם חוזה, כי חוזה לא חייב להיות בכתב. על פי החוק, חוזה יכול להיות בכתב (כמובן, זה מה שאנשים מכנים "חוזה"), אבל גם כשמסכמים על תנאים להתקשרות בעל פה, זה חוזה. יותר מכך, גם כשהתנהגות הצדדים מלמדת על מפגש רצונות, יש חוזה.

אם למשל אני נותן את העבודות שלי לבניין, ובבניין מחליטים להציג את העבודות בלובי, ולא סיכמנו ביננו את התנאים, העובדה שאני נתתי את העבודות, ותלו את העבודות האלה על הקירות, זה אומר שיש ביננו חוזה.

לפני שנתיים ניסח ועד האיגוד דאז מסמכי חוזים מומלצים להתקשרות בין אמן וגלריה ובין אמן ומוזיאון.

לחוזה כאן לחוזה המומלץ של האיגוד לתערוכת יחיד במוזיאון לחצו כאן.

לחצו כאן לחוזה המומלץ של האיגוד לתערוכה בגלריה ציבורית.

לחצו כאן לקריאת מדריך קצר ובו עצות לעבודה נכונה עם מוזיאון מאת האוצרת הילה כהן-שניידרמן.

המטרה בניסוח חוזים אלה והצגתם, היא לתת לאמנים כלים וידע לנהל משא ומתן עם הגופים שהם מתקשרים איתם. על פי רוב, לאמנים אין הרבה ניסיון עם זכויות. הם עוסקים בעיקר ביצירת עבודות אמנות, הם לא עוסקים במשא ומתן. מהניסיון שלי, בשנתיים האחרונות, מאז שהחוזים עלו לאתר האיגוד, פגשתי לא מעט אמנים שזה עזר להם מאוד.

 

מה הקשר שלי לעולם האמנות?

ההכרות שלי עם עולם האמנות התחילה בשנת 2002.

האמנית סיגלית לנדאו פנתה אלי בבקשה לעזור לה עם חוזה מול מוזיאון תל אביב, לקראת התערוכה "הפיתרון האינסופי". החוזה שהיא הביאה אלי חוזה היה מאוד חד צדדי והיו בו הרבה בעיות. התקציב שהמוזיאון הסכים להקצות לתערוכה היה  מאוד אמורפי. היתה התחייבות לקטלוג אבל לא היה תקציב מוגדר לכך, נושאי הביטוח והובלת העבודות לא היו ברורים, ועוד.

בהתחלה, כשנפגשנו עם מוטי עומר ז"ל, המוזיאון לא ראה את זה בעין יפה, את העובדה שאמן בא עם עו"ד. אבל בסופו של דבר הצלחנו ליצור איזשהו שיתוף פעולה, ולשפר בצורה משמעותית את התנאים של החוזה. אני חושב שהצלחנו להסביר למוזיאון שהתקשרות בין אמן למוזיאון היא לא בהכרח שונה מכל התקשרות אחרת, ואין סיבה שבאופן מובנה האמן יהיה נחות מהמוזיאון.

בעקבות המשא ומתן על החוזה מול המוזיאון, סיגלית ביקשה ממני שאני אעזור לה גם בהפקת התערוכה. היתה שם הרבה מאוד עבודת הפקה וגיוס תקציבים, פנינו לחברות מסחריות, עבדנו עם אספנים, אוצרים, גלריות. במשך שנה שלמה חילקתי את הזמן בין עבודתי כעו"ד והעבודה עם סיגלית כמפיק של התערוכה. זה לא היה קל, אבל אני חושב שנהניתי.

אחרי התערוכה הזאת היו כמה אוצרים שפנו אלי לעזרה, והיו הרבה מאוד אמנים שפנו אלי ליעוץ. אני רגיל לתת יעוץ משפטי, אבל במשך הזמן הבנתי שהיעוץ שהם מבקשים,זה בעצם יעוץ לגבי ההתנהלות מול אנשים, איך עומדים על זכויות. לפני קצת יותר משנתיים, זו הייתה סיגלית שהעבירה לי את הקול קורא של האיגוד עם הפניה לאמנים לשלוח חוזים שקיבלו. מכיוון שהעבודה שעשיתי עם מוזיאון תל אביב הגיעה לחוזה מאוד מקיף שהכיל הרבה מאוד עבודות, ויש לי היכרות די מעמיקה עם הנושא, הרגשתי מספיק בנוח לפנות אל האיגוד ולהציע את עזרתי.

 

אז מה זה חוזה?

המילה חוזה באה מהשורש ח.ז.ה, לחזות. חוזה הוא בדרך כלל צופה פני עתיד. חוזה הוא ביטוי למפגש רצונות. כשמדברים בהקשר של אמנים וגלריות, אמנים ומוזיאונים או אמנים ותערוכות, הרצון העיקרי של האמן הוא בדרך כלל פשוט להציג. פגשתי אמנים שכל מה שמעניין אותם זה להציג, והם יחתמו כמעט על כל דבר. אלא שבדרך כלל, אחרי שהם חותמים, פתאום מתעוררות כל מיני סוגיות שהם לא חשבו עליהן לפני כן.

ישנו "חוק החוזים", שמסדיר את העניין של איך נכרת חוזה. לא כל חוזה הוא חוזה חוקי. נתקלתי בעבודה עם אמנים בחוזים שאני לא בטוח שהם היו עוברים במבחן של בית משפט. אחד מהסעיפים בחוק החוזים מתיחס ל"תקנת הציבור", שזה איזשהו מכלול של נורמות שהחברה רואה כראויות לחיות לפיהן. חוזה שסותר את "תקנת הציבור", הוא חוזה לא חוקי ולא אכיף. דוגמה: חוזה שגורם לאמן לשעבד את כל עבודותיו לאספן למשך כל ימי חייו –  זה לא חוזה חוקי.

 

ועכשיו, כמה מושגים רלוונטים לחוזים באופן כללי

"הסתמכות".

אלמנט ההסתמכות הוא למעשה העיקרי כשכורתים חוזה. המשמעות הראשונה של קיומו של חוזה היא שיש שני צדדים שהסכימו על משהו, וסביר להניח שאחד מהם מסתמך על קיומו של החוזה. דוגמא: הוצאות שיווק של גלריה.

כשגלריה מתחילה לשווק אמן היא משקיעה משאבים, מוציאה כסף. הגלריה מסתמכת על קיומו של חוזה עם האמן, ומצפה שתהיה לה היכולת למכור עבודות שלו. יהיה קשה לאמן לבוא אל הגלריה חודשיים אחרי ההתקשרות,ולומר: 'לא מתאים לי יותר לעבוד אתכם'. כי הגלריה תטען: 'סליחה, אני הסתמכתי על קיומו של חוזה ביננו. הוצאתי הוצאות מתוך מטרה לשווק אותך, לפאר את שמך ולהגדיל את ההכרות של עולם האמנות אתך, ולכן אני מצפה למכור עבודות שלך, לפחות בשנה הקרובה'.

 

"טעות" או "הטעיה".

אלו מושגים חשובים במיוחד בחוזים שמתקשרים בהם אנשים שאין להם ניסיון בחוזים. המושגים "טעות" או "הטעיה" נמצאים בחוק החוזים, והמשמעות שלהם היא שאם אדם התקשר עקב טעות או הטעיה, הוא יכול להשתחרר מהחוזה.

דוגמא: חוסר יכולת של גלריה למכור עבודות. אם גלריה יצרה מצג שווא בפני אמן לגבי יכולת מכירה גבוהה, ובפועל היא לא מצליחה למכור את העבודות שלו, אז אותו אמן יכול לבוא לגלריה ולאמר: 'אתם הטעתם אותי באשר ליכולת המכירה שלכם ועל כן אני מבקש להשתחרר מהחוזה'. כמובן שאפשר להתווכח מי הטעה, מתי הטעה, אבל המושג מאוד רלוונטי.

 

"עושק" ו"ניצול"

האמת היא שלא פגשתי הרבה אמנים שלא טוענים שעושקים אותם, גם אמנים בינלאומיים מצליחים. זה אולי דיון קצת פילוסופי, מתי מתקיים "עושק" ומתי לא. עושק כתחושה סובייקטיבית זה משהו אחר לגמרי מההגדרה של "עושק" בחוק החוזים.

"עושק" במובן המשפטי הוא מצב של פגיעה ברצון החופשי או חוסר יכולת לקבל החלטה רציונלית. כשמחתימים על חוזה מישהו שהוא לקוי שכלית, זה עושק קלאסי. האם כשאמן חותם על חוזה שמנצל אותו הוא נמצא במצב של לקות שכלית? אני לא יודע, זאת שאלה.

לפני שנתיים פנה אלי אמן מצליח שהיה מיוצג על ידי אחת הגלריות. הוא נקלע למצב שבו היה צריך סכום של כסף. מכיוון שהוא לא מצא פיתרון אחר, הוא פנה לגלריה וביקש ממנה את הסכום הזה כהלוואה. הגלריה כנראה ניצלה את המצב, ואמרה לו 'אין בעיה, תקבל את הסכום שאתה צריך תמורת מכירת עבודות עתידיות. אבל אנחנו רוצים לתחום על חוזה חדש.' הגלריה דרשה מהאמן לחתום על חוזה לשמונה שנים קדימה. היה חוזה קיים שעמד להסתיים תוך פחות משנתיים, והוא הסכים לחתום על חוזה חדש לתווך ארוך מאוד. אחרי שנמכרו מספיק עבודות והוא החזיר את ההלוואה שקיבל מהגלריה, הגלריה הפסיקה למכור עבודות שלו והוא מצא את עצמו כמה חודשים בלי הכנסה. האמן רצה לעזוב את הגלריה אבל היה חתום על חוזה לעוד כמה שנים.

אני חשבתי שזה מקרה מבחן יפה להביא לבית משפט ולטעון שהיה פה "עושק" במובן החוזי של המילה. ניצול מצוקה כספית של אדם כדי להחתים אותו על חוזה שעושק אותו. חשבתי שאפשר לטעון בבית משפט שהמצוקה הכספית של אותו אמן הביאה אותו לחתום על חוזה. בסופו של דבר האמן בחר שלא ללכת לבית משפט, והוא הגיע איתם להסדר. נדמה לי שהוא נתן להם כמה עבודות.

אני חושב שמערך הכוחות בין אמנים ועולם האמנות דורש שינוי מלמטה. ככל שיותר ויותר אמנים יבואו ויאמרו 'על זה אני לא חותם' ככה ישתנה היחס לחוזים או לסטנדרטים מינימלים, ויהיה פחות ופחות עושק. אני חושב שזה מה שקורה ברוב התחומים, יש מן תהליך כזה. היום כשאשה שמקבלת שכר נמוך מגבר, כשהיא מבצעת את אותו תפקיד, זה לא בדיוק "עושק", אבל מי שמשלם לה, עובר על החוק.

כשמדברים על יחסי עובד-מעביד, בתחום של דיני עבודה, כל החקיקה הסוציאלית מתיחסת לעובד כאל מישהו, שהוא בהגדרה נחות בכח המיקוח שלו. אם למשל עובד חותם על חוזה, שנותן לו פחות משכר המינימום, שולל ממנו חופשה, הבראה או פיצויי פיטורין – זה לא תקף מבחינת החוק. אותו עובד יכול לתבוע מהמעביד שלו תנאים בסיסיים גם אם חתם על חוזה כזה.

 

"עובד".

האם אמן הוא ״עובד״? זו שאלה רלוונטית במורכבות מערך יחסי כוחות בין האמנים לבין עולם האמנות, הגלריות, האספנים או המוזיאונים. "עובד" נתון להוראות ולפיקוחו של המעביד, ועליו לבצע את הוראותיו. אמן לא רוצה לבצע הוראות מאף אחד, לפחות האמנים שאני פגשתי. לפי החוק, כל מה שעובד יוצר שייך למעביד שלו. כשאמן מתקשר עם גלריה, הוא מתקשר בהסכם בו הוא מאפשר לגלריה למכור את העבודות שלו. הזכות של הגלריה מסתכמת במכירת עבודות וחלוקה בתמורה. זכויות היוצרים כולן נשארות אצל האמן. אני לא חושב שאמן הוא "עובד".

פנתה אלי אמנית, לקראת הצגת תערוכה, שאחת האסיסטנטיות שלה שלחה לה מכתב מעו"ד, בו היא טוענת שחלק מהעבודות שיוצגו בתערוכה הן במידה מסויימת שלה, ולכן היא מבקשת קרדיט. כששאלתי מה היו היחסים בינהן, היא סיפרה לי שהיא היתה עובדת שלה, שקיבלה תלוש משכורת, וזכויות. על פי החוק, כל מה שהעובדת הזאת יצרה שייך למעסיקה שלה. זו בחירה של האמנית אם היא רוצה לציין מי עזר לה ביצירת התערוכה.

אני מכיר גלריה אחת שאמנים הם "עובדים" שלה, יוצרים יצירות, ומקבלים משכורת חודשית. הם עובדים בשטח הגלריה, מקבלים מהגלריה כלי עבודה, צבעים, קנווס וכל מה שצריך. במקרה כזה היצירות כולן וזכויות היוצרים שייכות לגלריה. זה שונה לחלוטין מאמן שעובד בסטודיו שלו והגלריה מוצאת אינטרס בלאפשר לו להתקיים ולהתפרנס גם בלי קשר למכירת העבודות. אני די בטוח שבמקרים האלה, יש הסדרים של קיזוז חלק מהתמורה, כשיש מכירת עבודות.

 

"תום לב"

כשכורתים חוזה, מנהלים משא ומתן לחוזה או מקיימים חוזה. כל ההתנהגות שמלווה את האלמנטים האלה צריכה להיות ב"תום לב". במהלך ההכרות שלי עם עולם האמנות, ראיתי הרבה מאוד חוסר שקיפות, הסתרת פרטים, מצגי שווא והכשלות שונות. הייתי אומר שהמושג "תום לב" לא קיים מספיק בעולם האמנות והיחסים הכלכליים בתוכו.

 

"הפרה של חוזה"

יש בחוק החוזים "תרופות" בשל הפרת חוזה. (לא "תרופות" במובן של medicine אלא במובן של remedy). כשמפרים חוזה או מתנהגים בניגוד לחוזה, יש חוק שמסדיר את התרופות שיכול לקבל מי שהפרו כלפיו את החוזה.

אז הדבר הראשון שניתן לעשות זה לבטל את החוזה, כמו במקרה של הטעיה. לבטל במובן של כאילו לא היה מלכתחילה. אם גלריה הטעתה אמן שהיא תציג תערוכה שלו במהלך החוזה, ולא קיימה, אז האמן יכול לדרוש לבטל את החוזה. צעד נוסף למי שהפרו כלפיו את החוזה זה האכיפה.

האיגוד מטפל עכשיו במקרה של אמן שמוטי עומר ז"ל הבטיח לו תערוכה במוזיאון תל אביב. אפילו ניתנה לו התחייבות בכתב. עכשיו כשנכנסה לתפקיד מנכ"לית ואוצרת ראשית חדשה, מהמוזיאון אומרים: 'אנחנו לא יודעים אם זו התחייבות שלנו, אנחנו לא בטוחים שאנחנו חייבים לקיים את התערוכה הזו'. האמן עבד שנתיים לקראת התערוכה הזו. אין פה חוזה קלאסי, אבל זה חוזה בעל פה או בהתנהגות.  עבודה על תערוכה מצריכה שיתוף פעולה, מוטי עומר אמור היה להיות אוצר התערוכה הזאת והאמן עבד איתו.

אנחנו שוקלים בימים אלה להגיש תביעה כנגד המוזיאון לאכוף את החוזה, לאלץ את המוזיאון להציג את התערוכה. המטרה היא לא לנהל מאבק משפטי, כי מאבק משפטי בדרך כלל עושה רע לכולם, לכל הצדדים המעורבים. זו התניה קלאסית להסתיים בפשרה. סביר להניח שכשזה יגיע לבית משפט, השופט יגיד 'חברה, היתה פה התחייבות, היה פה חוזה, תעשו לו תערוכה וגמרנו'. התרופה הקלאסית היא "פיצוי".

יש אמנים שיכולים לבחור איזה גלריה תייצג אותם. הם יכולים לדרוש למשל מגלריה 'מכירה של שלוש עבודות בשנה במחיר של לפחות 50 אלף דולר'. אם יש סיכום כזה ואין מכירה, אותו אמן יכול לבוא ולהגיד שהוא הפסיד כסף, או שהוא לא הרוויח את מה שהוא יכל להרוויח, ויש לו זכות לפיצוי, כמו כל פיצוי אחר.

 

חוזה מול מוזיאון

מועד פתיחה לתערוכה – הסעיף הראשון שכתבתי "הצדדים סיכמו על פתיחת תערוכה ביום ____". כל עוד אין תאריך פתיחה, אין חוזה, אין שום דבר, זה הכל דיבורים בעלמא.

ההערות שאתם רואים זה הערות שהשארתי בחוזה שנמצא כאן, עם כל מיני שאלות ונושאים שהעלו אמנים. (לא מזוהה פה מי אומר מה). כל מיני מחשבות של האמנים על החוזה ובכלל.

אני חושב שדיברתי באופן כללי על התחייבויות של המוזיאון, אבל, וזה אפשר לעשות אפילו בלי החוזה.

המוזיאון צריך קודם כל אם הוא מתחייב לתקצב שייתחייב לתקצב, ואם הוא שם כסף, שיגיד שהוא שם כסף. אם הוא שם שכר אמן אז שיגיד כמה הוא נותן. מוזיאונים מאוד אוהבים להשאיר את הכל מאוד אמורפי, לא ברור, "נראה".

אז קודם כל בעצם זה שיש הסכם בכתב, בעצם כבר יש התחייבות שמוזיאונים לא אוהבים לעשות. תמיד אני אומר את זה על חוזים, לאו דווקא של אמנים, בכלל, אם הוסכם על משהו, מה הבעיה להעלות את זה על הכתב? זאת אומרת אם אתה אומר, ואתה מוכן לעמוד מאחורי המילה שלך, אז בוא נכתוב את זה.

אני חושב שהאיגוד עובד מאוד חזק על העניין של שכר אמן, וזה באמת עניין שאולי יום אחד יהיה שווה משהו.

החוזה באופן כללי נותן כל מיני סעדים לאמנים על הפרות של החוזה על ידי המוזיאון. בדרך כלל המוזאונים לא רואים את עצמם מחוייבים לאמנים.

על תקציב דיברתי, על קטלוג, שוב, כשאמן מגיע לאיזה מעמד מסויים ויש לו תערוכה במוזיאון, כדאי שיהיה קטלוג, לפחות שהמוזיאון יפרוש את חסותו ויסיע גם אם לא יעמיד תקציב לאמן. בחוזה הקודם לא הגענו לזה אבל יש חובה לתעד את העבודות. תעוד מקצועי. אני לא יודע, אבל כשיש תערוכה חשוב לתעד אותה.

זה עניין של משא ומתן, אבל זה צריך להיות עליהם, או לפחות בהשתתפות שלהם. זה גם אינטרס שלהם. הרי מה קורה אחרי תערוכה, או לפחות כולם מקווים שאחרי התערוכה העבודות תמכרנה, נכון? עכשיו, הן תמכנה יותר טוב אם יהיה להן צילומים. בדרך כלל שולחים לאספנים באימייל איזשהו תעוד של העבודות. ככל שהעבודות מתועדות טוב יותר ככה הן יותר.

רוב העבודות לא נרכשות… רוב העבודות, רוב האספנים, באמת, נרכשות, הרבה מאוד, לפחות אלה שאני מכיר, מתוך קטלוגים. האספנים הגדולים באמת, אין להם זמן לטייל בכל העולם ולרכוש עבודות. אז חשוב מאוד לתעד, חשוב מאוד שהמוזיאון יעזור לתעד, חשוב מאוד, שוב שהמוזיאון יבטח ויהיה אחראי לנזקים, כמו שקרה בהרבה מאוד מקרים ששולחים את האמנים לחברות ביטוח ואז הם מחפשים את הפקיד, לא מוצאים אותו בדרך כלל.

זה ברור שהזכויות יוצרים תמיד ישארו אצל האמן.

 

לחצו כאן לחוזה המומלץ של האיגוד לתערוכה בגלריה ציבורית.

לחוזה כאן לחוזה המומלץ של האיגוד לתערוכת יחיד במוזיאון לחצו כאן.

לחצו כאן לקריאת מדריך קצר ובו עצות לעבודה נכונה עם מוזיאון מאת האוצרת הילה כהן-שניידרמן.

 

איגוד האמנים הפלסטיים נוסד בשנת 1934 תחת השם ״אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל״. חברים בו כיום מעל 1000 אמנים. אנחנו עובדים כל השנה כדי להגדיל את תקציב האמנות הפלסטית בישראל, ליזום תשתיות חדשות לתחום ולקדם את מעמד האמן. הצטרפו אלינו.

חשוב לדעת

הסטודיו בתל אביב? בעקבות מאמצי האיגוד מגיעה לכם הנחה בארנונה על הסטודיו!

הרשמה לניוזלטר

הרשמו לניוזלטר שלנו, וכבדו את תיבת הספאם שלכם במעדן מלכים!